פרי חכם שיחות - רבי יהודה לייב אשלג זיע"א
מחבר פירוש הסולם על הזוהר הקדוש

ליקב"ו בדו"ר..................................................................... ז

שכל הפועל....................................................................... יא

הדבקות האמיתית היא בחינת ידיעה........................................................ יג

לא כצורנו צורם........................................................................................ יד

אהי' שלחני אליכם................................................................................... טו

תנועה גשמית ותנועה רוחנית.............................................. כג

כי לא ראיתם כל תמונה........................................................................... כג

תיקון כלל ופרט................................................................ כז

חטא אדה"ר - חטא שאול המלך......................................... לא

אמונה אומן....................................................................... לו

צדיק מושל יראת אלקים.................................................... לז

וכאור בוקר יזרח שמש...................................................... לז

התהפכות הצורות............................................................. לט

נעימות השירים והנגינה.................................................... מא

סיתומים......................................................................... מא

המפורסם והמושכל.......................................................... מב

נחמה העתידה.................................................................. מד

חינוך הבנים.................................................................... מה

מזון גשמי ומזון רוחני....................................................... מז

סוד מצוה דמגני............................................................... מח

חילוק מעוה"ז לעולם שלאחר התחיה................................. מח

קנאה.................................................................................. נ

דומם דקדושה.................................................................. נא

אך בצלם יתהלך איש......................................................... נב

אך טוב וחסד.................................................................... נב

מפלת הגאים - ירושת השפלים............................................ נד

ספירות............................................................................. נה

צמצום א'.......................................................................... נו

צמצום א'................................................................................................. נח

שלש מראות בצמצום......................................................... נט

עניין שני הקצים............................................................... סב

סוד הצמצום.................................................................... סח

דבר הצמצום................................................................... סח

סוד הציץ................................................................................................ סט

סבת הצמצום......................................................................................... סט

חלל פנוי..................................................................................................... ע

ולדבקה בו............................................................................................... עא

תיקון המנצפ"ך................................................................. עג

סוד "ונוגה כאור תהיה"............................................................................ עו

שבע חומות...................................................................... פא

סדר התיקון..................................................................... פח

תענוג הקבוע, ועבדות המעולה............................................ פט

ממשלה............................................................................ צא

והחוט המשולש לא במהרה יינתק...................................... צב

עליונים למעלה ותחתונים למטה......................................... צג

ענין בת צור...................................................................... צד

תיקון השמאל......................................................................................... צד

אצילות נשמה................................................................... צה

גבהות הלב....................................................................... צה

גדול הנהנה מיגיעו............................................................. צו

השפעה ותענוג.................................................................. צט

אני הוי' לא שניתי............................................................ קה

פעולות האדם ותחבולותיו.................................................. קו

אחדות הפעולות...................................................................................... קז

הדבר שהיה בכלל..................................................................................... קז

ומבשרי אחזה......................................................................................... קח

התאחדות המעשים למעשה אחד............................................................ קח

התאחדות הנבראים................................................................................ קט

ענין קטנות ב'.................................................................... קי

ברוך שם כבוד................................................................. קיג

שמירת התורה תלויה בארץ.............................................. קיג

קב"ה וישראל חד הוא........................................................................... קטו

אם בארזים נפלה שלהבת................................................ קטז

ששים רבוא נשמות.......................................................... קיז

גמר התיקון................................................................... קכה

סוד שמותיו ית'.............................................................. קכח

גאוה............................................................................... קמ

רצון בחירי ומחוייב.......................................................... קמ

אליהו ואלישע.................................................................. קמ

מי הקדמני.................................................................... קמא

סוד הנבואה................................................................... קמד

סגולות התורה................................................................ קמז

מה שנוהג בגשמיות נוהג ברוחניות................................... קמח

סגולת השינה................................................................... קנג

חותמו של הקב"ה אמת................................................... קנה

שבח הנוסף על סוד השלימות.......................................... קסא

ענין זקנה....................................................................... קסג

כח הנשמה.................................................................... קסה

זכוך הגוף............................................................................................... קסו

מערכות הטבע................................................................ קסו

ענין פרס........................................................................ קסז

תולדות גשמיים ותולדות רוחניים.................................... קסח

שכל ומושכל.................................................................. קסט

דע את אלקי אביך ועבדהו.............................................. קסט

עבודה באהבה....................................................................................... קעא

צדיק אוכל לשובע נפשו................................................... קעב

הרה וילדת יחדו............................................................. קעד

זמן ומקום..................................................................... קעה

ענין צורה רוחנית............................................................ קעו

חסרון ושלימות.............................................................. קעח

חיצוניות ופנימיות.......................................................... קעט

בן ועבד......................................................................... קפא

השלימות....................................................................... קפד

לימוד התורה הק'........................................................... קפד

כל שזכה שהקב"ה משפיע לו חב"ד.................................. קפה

אם הוי' לא יבנה בית....................................................... קפו

רם הוי ושפל יראה.......................................................... קפז

רזא דכלים ריקים.......................................................... קפח

ג' עלמין אית ליה לקב"ה................................................. קפח

ענין חיצוניות ופנימיות.................................................... קצא

אין בין תענוג לשמחה...................................................... קצב

חכמת הרגש התענוג........................................................ קצה

מסירות נפש.......................................................................................... קצו

באה שבת באה מנוחה....................................................... רא

מעלת השבת...................................................................... רג

ואהיה אצלו אמון.............................................................. רג

ענין אשת חיל................................................................... רד

ביאור המדרש ויכל אלקים................................................. רו

מאמר השבת.................................................................... ריג

ושמרתם את השבת........................................................ רכה

ב' שבתות....................................................................... רכו

לכולם נתת בן זוג................................................................................... רכז

שבת ושמיטה................................................................. רכח

ערך התנועה - והמנוחה................................................... רכט

ושמרו בני ישראל את השבת............................................ רכט

השלימות........................................................................ רלג

בהשגת ההשגחה - מושג המשגיח............................................................. רלג

פלאי פלאות.................................................................... רלה

מציאות העבודה............................................................. רלה

כל שיש לו מציאות יש לו אמת.......................................... רלו

ענין עקרת בית................................................................ רלז

הבונה בית למלכו................................................................................... רלח

יסוד אמא א-ל שד"י....................................................... רמא

מצה למצוה.......................................................................................... רמא

ה' ספירות............................................................................................. רמב

הויות..................................................................................................... רמב

אדם הראשון נולד מהול......................................................................... רמג

קשת...................................................................................................... רמג

מילה - פריעה - אטיפא דמא.................................................................. רמג

קבלת התפילה................................................................ רמט

שינוי  מקום ושינוי העתים.............................................. רמט

)ענין תפילה ושומע תפילה(................................................................... רמט

הוי' שפתי תפתח............................................................. רנא

בדחילו ורחימו................................................................ רנב

עיון תפילה.............................................................................................. רנב

תקון  הבושה "מאין באת"................................................ רנג

רחמים........................................................................... רנד

מזמור לאסף................................................................... רנד

ארבעה אין הדעת סובלתן............................................... רסא

רחמנא ליבא בעי............................................................ רסא

פגימת עינים................................................................... רסב

ב' יראות........................................................................ רסב

הללו בוכין והללו בוכין.................................................... רסג

כל המצטער עם הצבור.................................................... רסג

הויכוח שבין כ"י להשי"ת................................................ רסד

הכל בידי שמים............................................................. רסה

תיקון הנשמות....................................................................................... רסו

גילוי היחוד..................................................................... רסו

היתרון שבהשבה............................................................. רסו

שני הדרכים שבהם העולם מתנהג.................................... רסז

גילוי פנים....................................................................... רסז

מאמר במקום הקדמה

ליקב"ו בדו"ר

(לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו)

מוצא שפתיך תשמור ב"נ בשא"ז להתגלות הוי', אלמדה פושעים דרכיך ... ובכל אוני אתפלל ואעבוד יום ולילה, עד אמצא מקום להוי', כי לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה ... נכון לבי לה', ואין חולה עליך ואין גולה את האוזן, ומה אשיב על זה ליום פקודה, ואוי לו לכסיל שמתעבר ובוטח בפנים מסבירים ויפים לו בהוה, ואינו מבין כלל מה הטמון תחת הפנים, ואין מרגיש כלל לפני מי הוא נמצא, ואתה א-ל גדול ונורא איום על כל אימים, ועומד ומזהיר, נשקו בר פן יאנף חלילה ותאבדו דרך, כי ... אבל בך הוי' חסיתי, אל תער נפשי לא במרד ולא במעל טמנתי ידי בצלחת עד הנה, כי מרב יצרי המר המבלבל אותי תמיד עד שמביאני בהבלי הזמן, אנא הוי' געור בו שיסיר ממני אז מתגלה יסודו ג"כ, ונקיתי מפשע רב, ואקשוט עצמי, ואחר כך אקשט לאחרים. כי אין לבא בשער המלך בלבוש שק ובגדים צואים, אנא אלה-י הרב כבסני מעוני ומחטאי טהרני, אבל לא תחפוץ זבח ואתנה, וזבחי אלקים כעת רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה.

ענינים

שכל הפועל \ הדבקות האמיתית היא בחינת ידיעה \ לא כצורנו צורם \ אהי' שלחני אליכם \ תנועה גשמית ותנועה רוחנית \ כי לא ראיתם כל תמונה \ תיקון כלל ופרט \ חטא אדה"ר - חטא שאול המלך \ אמונה אומן \ צדיק מושל יראת אלקים \ וכאור בוקר יזרח שמש \ התהפכות הצורות \ נעימות השירים והנגינה \ סיתומים \ המפורסם והמושכל \ נחמה העתידה \ חינוך הבנים \ מזון גשמי ומזון רוחני \ סוד מצוה דמגני \ חילוק מעוה"ז לעולם שלאחר התחיה \ קנאה \ דומם דקדושה \ אך בצלם יתהלך איש \ אך טוב וחסד \ מפלת הגאים - ירושת השפלים \ ספירות \ צמצום א' \ צמצום א' \ שלש מראות בצמצום \ עניין שני הקצים \ סוד הצמצום\ דבר הצמצום \ סוד הציץ \ סבת הצמצום \ חלל פנוי \ ולדבקה בו \ תיקון המנצפ"ך \ סוד "ונוגה כאור תהיה" \ שבע חומות \ סדר התיקון \ תענוג הקבוע, ועבדות המעולה \ ממשלה \ והחוט המשולש לא במהרה יינתק \ עליונים למעלה ותחתונים למטה \ ענין בת צור \ תיקון השמאל \ אצילות נשמה \ גבהות הלב \ גדול הנהנה מיגיעו \ השפעה ותענוג \ אני הוי' לא שניתי \ פעולות האדם ותחבולותיו \ אחדות הפעולות \ הדבר שהיה בכלל \ ומבשרי אחזה \ התאחדות המעשים למעשה אחד \ התאחדות הנבראים \ ענין קטנות ב' \ ברוך שם כבוד \  שמירת התורה תלויה בארץ \ קב"ה וישראל חד הוא \ אם בארזים נפלה
                            שלהבת \ ששים רבוא נשמות.

ענינים

שכל הפועל

הנה מדרך ההכרה שמתחילה  מזדמן גופו של חבירו, ואחר כך כשמתחיל התחברותו עמו מזדמן לפניו דעתו ושכלו גם כן. ואפילו כשנעלם חבירו מעיניו, הרי נעלם דוקא מעיני הגשמיים, אבל מעיני הרוחניים - שמתדבק דוקא בשכלו - הרי לא נעלם מהם כלום, כי שכלו נמצא בזכרונו כמאז, כן אתה, בלי שום שינוי כלל, ואפילו תואר צורת גופו, שהוא רוחני גם כן, לא יפול עליו שום העלמה.

 ולפי זה  הגם שעיקר שכלו של אדם, לא  ייתפס זולת בראיית תואר גופו הגשמי, להיות נמצא תמיד לנגד עיניו, וכיון שהשיג שכלו ודעתו בהכרה שלימה, יצורף עם גופו הגשמי, כבר נשלמה הפעולה והרי יכול להיות דבוק בשכלו תמיד.

וזה עניין הכלל המוקדם לפרט, שבכלל הושם ההכרה התכליתי, מה שלא שייך לעולם הזה, והיה זה כדי להשיג הפועל בצירוף עם שכל הפועל, שזה די  להכרה שלימה. מה שאין כן אם לא היה משיג הפועל בעצמו, הגם שהיה משיג שכל הפועל, לא היתה השגה זו שלימה. מה שאין כן אם פעם אחד השיג אותם בצרוף יחד, אינו מחויב הפועל להיות מצוי עמו תמיד, שזה לא יוסיף מעלה אפילו בעניין השכל בעצמו, כמו במשל הנזכר לעיל, וכיון שנשאר עמו משך זמן, שיהיה להכרה שלימה להשפיע עליו שכלו הנרצה, אינו מהכבוד שישאר  עמו לבטלה, כי לא שייך תשוקת הדביקות בפועל עצמו, כי אם בשכל הפועל, שייך דביקות, דהיינו, רוחני ברוחני, מין במינו, מה שאין כן החושים הגשמיים על שכל רוחני, הוי מין בשאינו מינו, ובסדר הכללי, היה זה לשימוש בעלמא, לגלות שכל הפועל שיתדבק הפעולה בה קומה בקומה.

וכדי להבין צריך להאריך קצת, מעיקרא צריך לדעת סוד היחוד השגור בכל הספרים, כי הנה פתרון תיבה זו היא בדרך השלילה, דהיינו, ששולל כל בחינת פירוד איזה כח מהשם יתברך, אלא הכל מתיחד  בקדושתו יתברך.

דרך משל, שאר השמות, חכם, ועושה חסד, נופל השם על מציאות בחינת חכמה המחייב בו, ומציאות מחסד וטוב המחויב בו, ואין צריך לגלות בחינת  סכלות, לדעת טוב החכמה. וכן בחינת רשע, לדעת החסד, כי החכמה וחסד יוכלו להתגדל ולהתפאר ממציאות עצמה, ואפילו אם לא יהיה הפכי להם, מה שאין כן מלת היחוד, שם זה מתגדל ומתפאר דוקא ממציאות. … ההיפך מיחודו, ועד כמה שמתחזק ההפכי מגדיל ומפאר יחודו העצום, שמעביר ומגלה את כל. ולמשל אם לא היה כלל ממדת ההפכי לא נודע לנו כלל מבחינת היחוד אלא הכל היה כצל הנמשך אחר אדם. וכעבד דשקיל וטרי אחורי אדונו, ולכן מתרומם יחודו לפי שיעור מדרגות ההיפוך ולכן נחקור קצת במורדי אור מה טבעם.

הנה העובדי ע"ז, שבע תועבות בלבם. כת א' אומרים שהבורא אחר שעשה פעולתו נתרומם מהם ועזב אותם ואינו מביט ומכל שכן שאינו מזדקק לשפלים האלו אלא ההנהגה שם בשרים וכוכבי שמים על כן עובדים להם. כת ב' אומרים שאין למעלה מן הטבע שום כח והכל תלוי או במזל או במעשה וחריצות של כל אחד, ועצלותם הוא המזיק, וחריצתם המועיל, ולפעמים מזל יום גורם או מזל שעה.

כת ג' דעת גויי ארץ, שכיון שהשם ית' בחר בישראל וקרבם בתורה ומצוות וחטאו והרשיעו לפניו כבר מאס בהם לנצח
וכבר נמאס … …הם, ואורך הגלות יוכיח להם, והחליפם באומה אחרת.

כת ד' יודעים רבונם ומכונים להכעיס ולמרוד בחוקיו באמרם … לעשות נגד השי"ת כיון שמסר להם החוקים והשמות שנבראו בהם שמים וארץ, הרי הטביע בהם הכח ולא יעבור, ואפילו מי שאינו … והולך בדרכיו ומוצא חן לפניו מכל מקום יכול להמשיך השפעה והשגה על פי מלאך וזה חטא דור הפלגה ודור המבול וכמו שאמרו לירמיהו שהיה … להם חורבן המקדש, אמור אנא אקפי לה אשא אנא אקפי אקפי לה מיא.

ויש עוד מין אחד שאמרו שתי רשויות, יש בורא טוב ובורא רע כיון שלחקירות … כביכול להיות בחינת הרכבה בהבורא ורואים פעולות הפכיות על כן עשו לו … ומאחד נמצאים טובות שבעולם ואחד נמצאות רעות שבעולם ומקרא כתוב: יוצא אור ובורא חושך עושה שלום וברא רע אני הוי' עושה כל אלה הרי לנו פירוש שמנהג את עולמו בהנהגה מסופקת ונתן מקום לכל הטעות  המכשולות הנזכר לעיל להמצא כי מתוכן יִוָדַע כח היחוד העצום לכל היצור ומחשבותיהם נבלמים בשורש יחודו העצום … אפילו כמ"ש ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו… .

הדבקות האמיתית היא בחינת ידיעה

ג' חשון תרל"א

לא ברא הקדוש ברוך הוא אלא שיהיה נמצא מי שיהיה כדאי ללכת בכל דרכיו ולהתדבק בו ית' דבקות שכלי … עכ"ל. לא נזהר בדבריו שכתב דביקות שכלי זה אינו מתקבל על הלב כל עיקר כי דימה בהשי"ת בחינת שכל ולכן מתאר שיעור הדביקות גם כן שכליי, ובאמת; לא מחשבותי מחשבותיכם כי ציור שכלינו הוא מושכל אבל חיוב המציאות הוא מחויב הפשיטות, ועל כן אינו נקרא בשם שכל, כי הופעת השכליים הוא בחינה מורכבה, ועל כל פנים מהעלם לגילוי מה שלא יתכן כלל לחשוב ולהרהר בהבורא ית', אלא שכל, נאות לגדר בשם מדע פשוטה כמו אצלינו השכל הטבעי ר"ל מה שנמצא בטבע האדם לידע בלי שום עיון ובלי לימוד ונקרא בשם מושכלות ראשונות, או מפורסמות שזה שכל פשוט אבל אינו נקרא שכל, אלא ידיעה, כמו שֶהַכַל שֶכָל גדול מחלק, ונקודה קטנה מקו, ואם תרבה ע"ז אצל הבורא ית' אתה גורע כמובן.

ולכן מתנאי הדביקות האמיתי היא בחינת ידיעה שאלוקיו רוצה בעבודתו, ואם בעת דביקותו יופיע עליו הידיעה זו כמו ידיעה במפורסמות שאינה מניחה אחריו אפילו עיון … יקרא דביקות המעולה, כי … כדביקות טבעי כנ"ל. אבל אם צריך לשמש בשכלו מעט כדי לידע זאת אם כן הוא אינו בשכל הפשוט.

וזה הטעם שלא מובא בתורה בחינת השכלה והתבוננות אצל אלקיית זולת ידיעה כמו שכתוב דע את אלקי אביך, וידעת היום וכו' כדי להורות הנזכר לעיל, וזה שכתוב השכל וידוע אותו, פירוש שטרם יזכה לשלימות המעולה הזה מחוייב לבוא לדביקות שכליית, אבל עדיין אין זה הנרצה, לכן מסיים וידוע אותי, כי זה הוא הנרצה.

גם בידעך מלך אל תקלל, פירוש שזו כל כח המלכות שעולה עד אין סוף ואין תכלית, ולכן נקרא הזיווג בלשון ידיעה מפני כי הדביקות המיוחס להעליון הפשוט נקרא מדע, והיא שלימות הידיעה שאין למעלה הימנו כזנכר לעיל, וכיון שבאותו מדע שורש כל הידיעות לא היה שום קלות בבחינת עול מלכות, ואדרבה כנודע, לכן כחו יפה ליתן שפע לכל הזיווגים שאחריה.

ידיעה נקראת הזיווג בזמן פריה ורביה ובנצחיות כשיהיה נשלם הזיווגים יהיה נקרא היחוד בשם מדע.

לא כצורנו צורם

"לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים" )דברים ל לא(. כי אל עובדי אלילים צורם ברשותם, כי יוכלו לתעב נפשם בכל שיקוציהם וצוריהם בידם, כי כיון שנדבו מרכושם על אלהיהם פעם אחת, נשאר אלהיהם  בידם לעולם, מה שאין כן צורינו, אינו ברשותנו, אלא מזדמן ושוכן עמנו באותה עת שאנו עושים רצונו, ומקיימים מצותיו בכל תנאם, ואפילו הזוכה לשלימות גמור באותו רגע, כששוכח אפילו תנאי מצוה אחת, הרי נמצא מרוחק בתכלית הריחוק, כמ"ש,  ) יחזקאל  לג יב( "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו".

אהי' שלחני אליכם

"ויאמר אלקים וכו' אהי' שלחני אליכם" )שמות ג יד(. פירוש, שזה סוד נבואת משה , כי הידיעה היתה חזקה בכל הארץ, שעתיד להולד בן שיהיה מושיען של ישראל, ועל כן היו כל דברי משה ישועות, בבחינת הוי' ודו"ק. וז"ש,  )זהר הסולם פנחס אות שעב( "שכינה מדברת מתוך גרונו". פירוש, גילוי שם הוי', והוא שם העצם, וזה סוד שנכלל, בעבר, עתיד והיה, וכל שמהן שוי כינוין לשמא דא, וזה עניין לא קם עוד נביא כמשה, כי כל השמות משמשים לנבואתו והבן.

הטעם, כי המהוה כל הויות )תק"ז ת"ע קכא.( לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ושם אהי' הוא כמו רמז למראה באצבע, כי אין הנברא כדאי כלל לראות פניו, והוא סוד, )איוב כט יא( "אוזן שמעה ותאשרני". ואפילו השמיעה היא קלא דקיק דלא אתפס, ... הוא רישא מכל רישין, שהיא תכלית הדביקות המקווה לכל נברא, ... וזהו ... למעלה מכל הרגשות שמיוחסת לידיעת הבורא בעצמו בבחינתו יתברך, ... שאין צריך שום ראיה כמובן, כי מורכב מחומר וצורה.

דרך משל, הנך רואה בהם שני מינים, א. שאין יודעים רבונם, ב. שיודעים. ממין הא. ארבע כתות. א. שתי רשויות. ב. מאמיני הטבע ומזל. ג. מואסי האמונה, שליטת ארבעה מאמיני כח שבכובי השמים וכסיליהם ועובדים אותם, ממין השני שאומרים שאם מסר להם הבורא שמות הקדושים, אפשר להשתמש עמם נגד רצוניות, ודומה להם המכשפים וקוסמים. ד. תועבות בשרשם, )ישעיה מה ז(  "ובורא חשך עושה שלום". - שבזה, ובלע כת הב. שיודעים רבונם וכו', - "ובורא רע". שזה בחינת גיהנם בעד מין השני.

מכל הסיבוב הזה לסוף נודע, שמי בכל, )שם( "אני הוי' עשה כל אלה".  )שם סו ב( "ואת כל אלה ידי עשתה". )דברים ד לה( ו"אין עוד מלבדו" יתברך. והוא יחיד במציאות, ויחיד בשליטה. וזה תוקף אמונת ישראל ביחודו יתברך, שאין לו שום מציאות של הכרח וכפיה כלל.

וכל סדר המשפט והחוקים אשר חקק, כולם תלוים ברצונו יתברך, וכשרוצה משעבד רצונו לפי מעשה בני אדם, בסוד שכר ועונש, כמ"ש,  )אבות פ"ג מט"ו( "הכל לפי רוב המעשה". וכשרוצה אינו חושש כלל למעשה בני אדם, ומטיב בטובו למי שרוצה, כמ"ש, )שמות לג יט( "וחנתי את אשר אחן" וכו'. וכן, )ישעיה מח יא( "למעני אעשה, כי איך יחל" וכו'. וכמ"ש,  )זכריה ג ט( "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". וכמ"ש, )איוב לה ו( "אם חטאת מה תפעל בו" וכו'.

וזאת נחמתנו, כי לא למעשינו וזכותינו ימתין, ומחסרון מעשינו לא יחליף אותנו חס ושלום באומה אחרת, אלא מפני השבועה שנשבע לאבותינו, והברית אשר כרת אתם.

הנה אפילו שלא יהיה זכות לישראל, כשיבוא המועד יושיענו בודאי, אפילו ללא הזכויות ואפילו  נחיה שלא על פי החוקים, )כדאי לזה כלל,( כי הוא  אדון כל ויכול לעשות מה שהוא רוצה . אז נאמר, )ירמיה נ כ( "יבקש את עון  ישראל ואיננו וכו' כי אסלח לאשר אשאיר".

הנה גילוי יחודו זה כנ"ל, הוא מה שרצה רצון העליון לכל המסבות והגלגל הגדול סובב לגלות זאת, כי מחסרון ידיעת דבר זה נולדו כל החסרונות שהטביע בהם לברר ולגלות  זאת, לכן כאשר נבין מזה, גילוי ובירור יחודו זה, במה הוא תלוי, יולד לנו שנבין גם כן דרך התהוות כלי הנבראים במציאותם, גם כל מקרה אשר היה ואשר יהיה בעולם, כי צריך להיות בהם אותם התנאים המביאים לגילוי יחודו, שמזה נמשך ונולד כל ההילוך הזה. דהיינו, חסרון האדם ושלימות עבודתו וקבול שכרו, מה שאי אפשר להיות נמשך מסדר אחר.

נמצא שזה תלוי בזה, כי לבירור השגת שלימות יחודו צריך לדעת  דרכיו, רצה לומר על כל מה שמתחזק לבטל ולבלות, שזה סוד כל חוקות הנבראים, ולדעת בפרט כל חוקות הנבראים, צריכים לדעת כל שלימות היחוד, והמה באים כאחד, והכל תלוי בדביקות הנברא בבוראו, בסוד קו ורשימו. דהיינו, בשכל הפועל של אין סוף ב"ה, שגילה לנו על פי אמונתו יתברך, שזה סוד המעבר לכל המפתחות הנעלמים בידו ממש, כאשר היה, בסוד, )מלאכי ג ו( "אני הוי' לא שניתי". וזה סוד, )ש”א טו כט( "נצח ישראל לא ישקר".

הנה הבורא היה יכול לברא עולמו בדרך בלתי תכלית, ואם כן לא היה מושג ממנו לא קודם ולא נמשך, ולא סבה ומסובב, והנה נסתם פיהם של הבריות שלא לפצות "פה" כלל ולהרהר במעשיו.

אולם לא זה רצונו, אלא אדרבה רצה שהבריות יבינו סדר פעולותיו לפרטיהם, ואדרבה רצונו שישתדלו בכל כחם להשיג זאת, ולכן פעל מעשיו כדרך שכל בני אדם, בעשרה מאמרות, כדי שאפילו סדרי הבריאה בכל מקריהם יהיה מושג להם.

שם השולט על כל השמות, הוא שם יחוד, ומצדו נולדו החסרונות בעולם, כי שאר שמותיו הקדושים אפשר שיגלה בעולמו בלי חסרונות, ולכן השם הזה עולה על כל השמות ומבררו ביחודו העצום, דהיינו, שאין שום שליטה היפך רצונו.

וזה סוד, שהמחשבה העליונה ציירה כל החסרונות שבעולם בדרך השלילה, דהיינו, איך יחודו מתחזק עליהם, וזה נקרא, 'שכל הפועל'. דהיינו, שמאותו שכל הנ"ל מניה וביה נתהוה גם כן סוד הצמצום, והיה מגולה לנבראים אותם החסרונות כולם בפועל, אשר הנברא  הולך ומתגלגל כעל גלגל, שסופו סובב ליחודו העצום, ובינו לבינו הוא סוד הבחירה, פירוש, או חוזר לשורשו על ידי תורה ואמונה, או על ידי יסורי גיהנם הקשים ומרים מאד, עד שמתרבה היחוד בפועל שאין עוד מלבדו, והאמת שעדיין הבירור, אינו סוף התיקון, כי אחר כך צריך להתגלות אור פני מלך חיים, כי זה גמר התיקון, אלא זה יהיה בסוף הגלגל של ... כאשר יוסרו מהנשמות גופים העכורים האלו.

וזה סוד,  )בראשית ב' ז'( "ויפח באפיו נשמת חיים". דהיינו, באף שלו, בסוד אדם הראשון ... )בראשית ג א( "כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן" וכו'. וזה סוד, )תהלים קטז יט(  "בחצרות בית הוי' בתוככי ירושלם". כי האף מתפשר בב' נקבי ... ועליהם הולך ושוב הרוח עד שמתיחד בעצם המוח לשלמות א' שנקרא, "בתוככי ירושלם הללויה".

הן בבחינת חומר והן בבחינת צורה, ומשונה הרגשת חומרו מהרגשת צורתו שזה יקרא בשם מרגיש, וזה יקרא בשם יודע,  כי החומר מרגיש את חייו, והשכל רק יודע את חייו, ודו"ק. ומובן שאי אפשר ליחס בחינת הרגשה כלל אצל הבורא, שנאמר עליו שמרגיש את עצמו מפני שהוא מופשט מחומר, ובחינת חייו הוא רק חיי מדע, וכל כחותיו המה מאוחדים ופשוטים, ואפילו לא מושכלים, רק לשבר את האזן נכנהו בבחינת ידיעה טבעיית שבעולמנו, שאינה נדרשת לשום הכנה, והוא היודע בלי שום קושיא מוקדמת, מפני שהוא הידוע והוא המדע והוא המעולה שביודעים והעתיד קרוב לידיעתנו כמו ההוה כמובן.

לכן הדרך בידיעתו יתברך, צריך גם כן להיות מופשט מאריכות הזמן, ויהיה העתיד קרוב אליו כמו ההוה, וידיעתו תהיה ידיעה המשמחת ותענוגית ספירית ובהירית כטבע נצחית, כמו שלא ראה צורת רע מעודו.

אבל האדם מוקף בחוט הזמן והמקום שהמה מאריכים לו ידיעתו, וצריך קודם כל קושיות  שכל להביאו למושכל, לכן לא יחול עליו הדביקות בצורה המעולה כנזכר לעיל.

ולכן כל ידיעתו באותו מין הדביקות, הוא לאחריו, שזה בחינת עתידות, ורק תנאי זה נשאר לו במצב הזה, שיתכן לקראו אז חלק, שלולא זה היה מיד נכלל בכל, כאור בפני אבוקה.

ולכן השעשועים מלובשים בעתידות, כי זה שעמדה לו להיות דבוק כשיעור חלק בכל. ובאמת צורת הידיעה היא ממה שמסתכל הכל על החלק, ומשתעשע עמו, בתוך גבול החלק, ובכל מקרי החלק, ולכן אינו מסוגל כלל במצב הזה, להבחין בחינה טבעית, בין הוה ליהיה, כי טעם שניהם שוים ממש, זה לעומת זה, מפני שגדר הדברות הוא נצחי, שהוא ראית הנצחי בזמני', וזהו האמת, שהלואי יהיה העתידות כטעם ההוה, כי העתידות משובח בעיני הנצחי, מה שאין כן בעיני הזמני, כי אצלו צורת העתידות, הוא גם כן בתוך חוט הזמן והמקום, ולא על צורה זו היה מסתכל הנצחי כמובן והבן. ולכן הוא צורה הפכי שבשעתו משובח העתידות, ואחר כך נשאר משובח העבר וההוה. והטעם כמו שיעור מן הרגשת הנצחי להרגשת המוקף בזמן, ולכן נשאר ידיעת העילה בערך העלול להפכי.

ואין לתמוה על זה, כי זה דומה לאבוקה גדולה, שהובאה למקום שהיה מאיר נר קטן, והנך רואה שהבהקות אור של נר קטן אבדה את  עצמה מכל וכל, כי נכלל זיוה ופעולתה באור האבוקה, כמו כן היתה פעולת ידיעת חלק שקטה בשעת הדבקות לגמרי, וכל המדע מיוחס רק להכל.

המופת לזה , כי בשעתו הגם שעיני כל תהלתו היו מונחים בעתידות, מכל מקום לא התעורר לו אז שום רצון להתקרב לעתידות, כי בסימא לי' שעתא. ובאמת היה מתרחק והולך דרגא בתר דרגא. כי בתנועה הראשונה, התחיל להתגעגע אחר עתידות, כי התרפה מעט, על כן התקרב לבחינת חוט הזמן. ותנועה השניה, שעלתה לו בחינת חסרון בהוה, כי אז התפעל גם כן מבחינת חוט הזמן . ותנועה השלישית, היא תנועה חזקה, כי נתנה לו מקום להתחקות ולהסתכל על אור החיצון של דבקות הזה, ועתה יצא מבחינת ידיעה לבחינת השכלה, ונעשה מורכב ומושכל. והסתכלות זו היא ההפך מהסתכלות הקדושה, שמקודם היתה הסתכלות בכל חלק, וטעמה היא טעם מדע, ועתה היא הסתכלות החלק בכל, וטעמה היא טעם השכלה, כי נחמד להשכיל.

אבל אין שום תוספות בעצם הצורה כלל וכלל, אלא שינוי צורה שטחית, כי אותם הצורות שהיו מקודם אצלו בערך מפורסמות וראיה טבעית, קנו עתה צורת השכלית, כי נעשה על ידם מושכל, והוא גם כן השכיל את הצורות בתור שכל הפועל כנודע.

וזה סוד, )תהלים קלח ו( "רם הוי' ושפל יראה". שזה כל בחינת הויה ראשונה, שהסתכל על הבורא איך הוא מרומם באמת, ואיך השפלים מוצאים חן בעיניו, דהיינו, בכל דרכי עצם הבורא המושיע, אשר עם כל שפלות הנבראים מושיע אותם, )ברכות ט:, ועוד( "הא כדאיתא והא כדאיתא" וכו'. והנך רואה שלא זזו עיניו מבוראו על פסיעה קטנה.

מה שאין כן ראיה שניה, שהיא ראיה מושכלת, היא בחינת, "וגבוה ממרחק יידע". דהיינו, איך שהבורא ממלא דעת את בריותיו, על ידי המרחק וכו'.

והנך רואה שנעתק עיניו להביט על דרכי הנבראים ואיכותם, ולכן יערכו שכחם זה על זה, הכל על החלק, והיא הנותנת אשר כאן נוספה צורה חדשה, דהיינו, מה שהיה בחדרי חדרים, התגלה בפרהסיא, כי טבע הצנעה שייכת לאחדות דוקא, והפרהסיא מיוחסת לנבראים ודו"ק.

הנה בשלש מקומות  הפועל מזדמן ממש ... דהאי עלמא בראשון, בסוד, )שמות ג יד(  "אהי' שלחני אליכם". כי אחר כך כל הויות נמשכים ...  ... בסוד השכל הנעלם מכל רעיון, ... נטל דבר היותר חשוב בעולמו והבן. ... ואחר כך המשכת הפעולה חוץ ממנו, וזה סוד, )בראשית כח יג( "והנה הוי' נצב עליו".

ואולי זה סוד, )חבקוק ג ד( "ונגה כאור תהיה". שממשלת היחוד מתחזקת על כל כח וכח מן הרע והחושך, ובולעו ומחזירו לאור בזה אחר זה, אלא מתחילה צריך לדייק בחינות החסרונות שבעולם.

א. חסרון טובה או תקוה נאמנה בטוב חייו, שזה נוהג באדם מנעוריו, ואפילו בכל החי בלתי מדבר נהוג ומורגש להם.

ב. כאב הנורא מחסרון החכמה ודעת נסתרות.

ג. כאב המאוים למכביר מחסרון השגה ביחודו יתברך.

ד. חסרון דעת בעובדי השם להשיג את המשובח שבתענוגים. וזהו אשר הזוכה לגילוי והארת פנים ממנו יתברך, הרי אורו יתברך עובר עליו, ומתקן כל החסרונות הכללים הנזכרים לעיל אחת לאחת.

א. מתוקן יסוד, שם הגדול ככתוב, )שמות ג יד( "אהי' שלחני אליכם".

ב. מתוקן בסוד שפע חכמה ובינה דלא פסיק.

ג. מתוקן בסוד קוצו של יוד, המאיר את כל העולם מסופו עד סופו.

ד. בסוד הגילוי, )ב"ר ס"ח י, ילק"ש בראשית פכ"ח קיז, תק"ז תמ"ב פא:( "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". ודע שאור האחרון הוא הנשאר במקומנו לברר כדי לדעת את הוי'.

והיותר משובח שבכל השבחים להתדבק בו ולבקש עליו, כי אחר שנתקנו כל החסרונות שבעולם, ועומד בהיכל המלך, צריך להיות בר דעת גדול, כמו ברואי פני המלך, ולכן אמר הכתוב, )ישעיה מב יט( "מי עור כמשלם". ומי צנוע כמלאך הוי', כי השלם נחשב במקום עליון  כבלי עינים, ונדרש ממנו לכניעות גדול, וכח עמוד בהיכל המלך ולדעת אימתי אתי מלכא, וזה סוד הכתוב, )ישעי' מט ו( "ונצורי ישראל להשיב".

ויש לדעת שבהמשך הזה דוקא נתגלה שורש דשורש דעליונים, סוד אור הגנוז ששימש בשבעה ימי בראשית, שאפילו העליונים לא היה להם שום השגה בזה ודו"ק. פירוש, אור הגנוז בשכל הפועל והבן, וכשישלם באור הזה להיות כדאי אליו,  אז יסתלק מכל וכל מגופו הגשמי והעכור הסרים אחר נשמתו, ואחר כך יתפשט לגמרי מגופו והולך למנוחתו.

ובזה גם מתורץ, אשר כל העליונים יתמהו על מציאותם עוד בחיי עולם הזה, כי אין שלימות אחר שלימות, וזה מתורץ להם היטב בהשגת אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, וזה סוד, ולא תאמין בחייך על העליונים נאמר, והבן.

והנך רואה גודל השגתו ית' עליו עד שגילה לנו אור הגנוז כנזכר לעיל. כי לג' אורות ראשונים נטל כלים דהאי עלמא, אבל לאור הזה אין כלי בעולם שיסבלנו, ואדרבה לא חס על כבודו ית' וית', והפשיט את אור הנזכר לעיל משכל הפועל, השליט העצום, כדי להראותינו לעינינו האור הזה בלי לבוש כלל, אבל שם הוא סוד, 'הוא ושמו אחד'. לכן עבודתינו בעולם להמשיך בחזרה האור הגנוז למקומו הנעלה, על כן עבודתינו עכשיו שוה לעבודתינו מקדם, עד שנזכה להחזיר עטרה ליושנה כמו שזכינו מקודם, והבן מאד.

וזה סוד כל מלבוש ... צריך בינה יתירה איך נשתלשל מן הספירות הקדושות ... ונפרדים גם קליפות טמאות, ואיך מצויר שורש ונפרדים בקדושה ... ונראה שהגם ששורש קו ורשימו נתאצל בקדושה רבה ונפלאה, מכל מקום  איך אפשר לעשות חילוק מהאור ברוחניות ובקדושה, בין דרגא [לדרגא]  ששני אורות לא יוכלו לשמש כאחד, אלא זה אחר זה, והעניין הזה היה המצאה גדולה מהבורא שחשב לעשות בספירות הקדושות, בחינת דבר נוסף, מה שאין להם שום שייכות בו, ולזה המציא בחינה רעה שתהיה נבלעת בדרך האור בתענוג נפלא, עוד שחשב בזה, חשב מתחילה להקדים הטוב השלם והרי טובה זו יצאה לבד ממחשבה של השלילה מפני שרצה להק... לבדה, הרי נעשה בזה סוד נאצל ראשון.

ובספירות שנשתלשלו מנאצל ראשון הוציא לפועל מחשבת השלילה ... הכלים ומיעוט אור כי לא נתפשט ... נשברו ונפלו ... … … .

תנועה גשמית ותנועה רוחנית

כי לא ראיתם כל תמונה

הנה כתוב, )דברים ד טו( "כי לא ראיתם כל תמונה", וצריך פירוש, כי מי פתי יחשוב ויהרהר אשר שום דמיון גשמי יפול בהבורא ית', והאמת, אשר על כן יש בעולם, בחינת השגה בבורא ית', כי אין שום רצון מתעורר במה שאינו במציאות, אלא יכולים אנו לדון בזה, במין הרוחני ובסדריו היותר רוחני מכל המציאות, וזהו עניין השכל, אשר צורתו נאחזת בהרגש האדם, בהבחנת אמת ושקר, אשר הבחנה זו נקראת גוף השכל, לעיני ראיית הגשמיים, והבן.

אשר על כן נאמר, הבחנה זו שהיא חלק אלקי ממעל, שזה באמת מופשט מכל דמיוני, רק נאחז בחושים, ונקרא החלטה, או מציאות, או אפיסת מציאות המתברר בחוקים ודרכים, אשר משפט הזה גוף השכל ותמונתו, והבן. ועל זה נוכל לומר, שהמשפט הזה הוא חלק ממעל, שעל כן תמונה זו נמצאת בכלל עצמו והרגשתו את עצמו ומציאותו, ודו"ק.

ועניין תמונה במשפט הזה, היא צורה שלימה וקבועה, על מצבה, אשר אי אפשר להחסיר ממנה, בכולה או במקצתה, ונקראת צורה מוכרחת ומחויבת, בלי תוספת ובלי מגרעת,  ודו"ק.

וזה סוד, )מכות כד.( "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום". אשר במאמר 'אנכי', נכלל גם כן 'לא יהיה לך'. פירוש, שאם היה נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במשפט המחויב, אז לא יצוייר שום תורה, ושום אזהרה, "לא יהיה לך", אלא הקב"ה נגלה עליהם במשפט רצונו, ולא היה מחויב, כמו אדם המראה עושרו לחברו, ואומר לו ראה שביכולתי להראות לך, ואינך רואה  עכשיו את כל עושרי, והאמץ עצמך לזכור צורה זו, ואז יהיה ברצוני לתת לך חלק מעושרי, ומכל שכן שתראה כל   עושרי, רק שיהיה שמור  לך … צורה זו, דהיינו, שהחלטה זו לא ניתנה לך בחיוב, שאין מושל עליה, אלא שאני המושל, כי לי כל הארץ, כל הראיה ברצוני הפשוט, וכשארצה לא תזכור אפילו מה שראית, … וכשארצה תראה אותי תמיד, ולא עוד, אלא גם אזכיר לך כל הנשכחות, וזה מתכלית פלאי הבורא יתברך שמו, אשר לא יצוייר כלל בשום שכל, דהיינו, להשכיל על עניין בתכלית ההחלט, וישאר שכלו של  זה, הוא רצונו, ולא חיוב להיות נשאר לממשלת עליון.

ותמיהני על החוקרים האלקיים, אשר כל חקירתם בושה היא לנו, כי מתאמצים להביא ראיה על המפורסם, שאינו צריך ראיה, ומה שנסתר מהכחשת גדרי הגשמיים ידחו בקש.

והאמת שהמצוי לא יצטרך כלל למופתים פילוסופיים, כי זה מושכל ראשון בכל צד ופנה, כמו ששאלו לאדם, מי כתב ספר חכמה כזה הפלא ופלא מכל עין, וענה לו שבאמת לא נמצא כלל חכם כזה בעולם, אך מקרה קרה, שבני הקטן שפך דיו לתומתו על הדפים, ונפזרו לאותיות בתמונותיהם, ונעשו אותם הצירופים הנוכחים, בקישורי דברי חכמה נפלאה.

אלא כל הסיתומים הם מהשגחתו לנבראים, וגם הכחשת מהגדרים שבגשמיים, ועל זה יסתמו פיהם לגמרי, כי באמת לא יקויים זולת בדרך התורה ומצוה, ולא בשום עיון שבעולם.

עוד יש לדעת, אשר חיוב המציאות צריך להמשך מהרגשת ההשגחה יתברך שמו, וזה נקרא הכרה שלימה, מביאה עמה אהבתו יתברך ושפעו הנחמד, מה שאין כן הנמשך דרך עיון השכלי ביבשות, אין ידיעה זו לא מעלה ולא מוריד, ודו"ק.

וזה שאמרו חז"ל, )שמ"ר פכ"ח( על הכתוב, )דברים כט יד( "כי את אשר ישנו פה עמנו וכו' ואשר איננו פה", שכל נשמות ישראל נמצאו בהר סיני.

כי ממעמד  הזה נמשכו כל נשמות  לישראל בכל הדורות, וזה שאמרנו, שענינה דומה לנפש הגופני, שהיא הוי' וחסרונה עמה, והרחבת חיותה תלוי בקביעת החסרון דוקא, כי אלמלא היתה הראיה חיובית, אז לא היתה נפש השכלי בעלת חסרון יותר, ואם כן לא היתה יכולה לאכול לשבעה, ואם כן היתה מתבטלת מכל וכל.

אבל מפלאי תמים דעים, אשר משפט הראיה היה מיד בחינת רצון מתלוה עמה, בלי שום חיוב, וניתנה תורף מזונות להעמיד הרצון הזה, בסוד, )דברים יא כא( "למען ירבו ימיכם" וכו'. וזהו שמירת התורה וחוקותיה. ובאופן זה משפט הראיה גלוי לעיניהם כאלו קבלו היום מסיני, וכל יום ויום בעיניהם כחדשות, כי בזה תלוי משפט הראיה, אבל בעברם על איזה חק שבתורה מיד ישארו בחשך כעורים לא ראו אור בעיניהם.

כבר ידעתם שאין השכליים בעלי גופים נעשקים מידיעת מאצילם כלל, כמו שאינם נעשקים מהכרת חבריהם כמותם, כי גם הרע כאח, אין נופל מבט ההכרה על רוחניותם ופנימיותם לבד, בלי כל לבוש, מפני שגם השכל בעצמו  כבר מתעטף בלבוש, דהיינו, כח המדמה, וכיון שלא יוכל לדמות במוחו צורה רוחנית, בגלל זה נעלמה ממנו כל מין הזה.

ועם כל זה, כל הזמן המבט נופל על החיצוניות דוקא, דהיינו, גופו של חברו ותנועותיו הגשמיים, ובכח ההתמדה יכיר  היטב בכל דרגותיו הרוחניות, כי רק זה רצונו להכיר ולא בשר גופם כמובן. ולא ירגיש כלל שום מיעוט ועצבון  ממה שאינו מכיר שכלו ודרגותיו, בעצם צורתו הרוחני, כי אינו מחוייב להכיר את חברו יותר ממה שמכיר את עצמו, והבן. וגם פנימיותו אינו משיג, לכן הנברא כשהוא בקי היטב בכל חוקות הטבע ומשטרותיה הגשמיים, וענין מבטו נדבק בהם בהתמדה, על הנברא הזה נאמר, שהוא מכיר את הבורא פנים בפנים, פירוש, כמו שידבר איש את רעהו, שכל אחד מחלקיו מדובק ברעהו בדמיון, דהיינו, כח המדמה, בצורות ותנועות הגשמיים. וכח השכלי, בצורות ותנועות השכליים.

וכשנחקור לפי כוחנו במהות השכל, נלמד אשר הוא הקיבוץ  בריות רוחניית, אשר מאותו הקיבוץ נמשך "הנהגותיו", פירוש, שכל יתרון האדם על הבהמה הוא, מפני שבבנין האדם נמצא אבר כזה, שהוא מוכן לאסוף בתוכו בריות רוחניות, וכמו כן נערך יתרון האחד על חברו בריבוי כח ההמשכה הנ"ל, וגם בצורות הבריות עצמם אשר אחד ממשיך בריות חשובות, והשני בריות שאינם  חשובות כל כך, וכדומה.

החילוק בין בריה רוחנית אל ההנהגה היא, אשר גדר הבריה היא תמונה  שכלית נמשכת ושוכנת במוחו, בלי כל השתנות , דהיינו, שלא תבוער תחת מקרי הזמן.

ועניין ההנהגה, הוא נופל תחת מקרי הזמן והמקום, כמו הכילי, בטבע יכול פעם אחד בחייו, לתת צדקה מרובה, מחמת המקום, או הזמן, והבן. ויש לדעת שההכנה הנ"ל, שנקראת מח האדם, היא כמו טפה מתמצית מכל אבריו ותכונותיו של גוף הגשמי.

ונדבר על ההמשכות הראשונות הנאספות ונמשכות למח האדם, דרך  משל, בעודו ילד מסתכל בהויות בריות העולם לבוראה, מהם מתדבקים בהשכלות, מהם בעושר ומהם בגבורה, והוא בוחר לעצמו מעלת ההשכלה, כי מצאה חן בעיניו נמצא שהמשיך בתוכו בריה טובה, אשר יולד ממנו אחר כך הנהגות טובות, ואם מתדבק בעושר, נאמר שהמשיך למוחו בריה רוחנית פחותה.

לאחר שיגדל יותר רואה שיעורים, דרך משל, איש אחד עוזב כל הבנינים הגשמיים, ומתדבק בהשכלה, והשני בוחר בהשכלה וגם ממילי דעלמא אינו מניח ידו, אם הילד מגדל מעלת הראשון, נאמר שהמשיך בריה נחמדה למוחו, ואם מעלת השני ימצא יותר חן בעיניו, הוא משך  למוחו בריה פחותה.

אחר כך בסוגי ההשכלה, אם מהבורא או מהנבראים, ואחר כך בדק, דהיינו אם לקבל פרס או שלא לקבל פרס, אשר כל התמונות, אלו נבראים, שמקבוץ הזה נעשה חומה אחת ושמו שכל.

תיקון כלל ופרט

ידוע כי מעלת השלימות ישקל לפי הפלגות החסרונות, ואם כן יהיה ח"ו יוצא מזה משפט הפוך, דיציבא בארעא, וגיורא בשמי שמיא, והבן.

אלא האמת שצירופי אותיות התורה דלעילא, אינם נשלמים מנפש אחת, כמו שנפש אחת אינה נשלמת מזמן אחד ומקום אחד, כי כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו, כי בא זה ולימד על זה, ויתרון האור על החושך, ולכן יקצב לכל אחד עתים לקלקולים, ועתים לתיקונים, שמבין שניהם בא הכתוב השלישי בחינת שלימות הגמור, ונקבע לנצחיות.

כמו כן לא תוכל נפש אחת לגלות כל יתרון האור, כי אם תהיה מקולקלת כל כך, לא תוכל לצאת מקלקולה לעולם, ולכן נמצאים על זה נפשות מיוחדות, אשר המה סובלים קלקול מופלג מאד על שכמם, ולא איכפת להם אם אינם עולים בקנה התיקון, כי גם צורתם מוכרחת להמצא כן, כדי לגלות יתרון האור בין הנפשות   בסוד, )ישעיה סו כד( "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם  לא תמות", וכו'.

וערכם לנצחיות דומה ממש לכל נפש השלם בפני עצמה, פירוש, כמו שכל נפש שלימה מתחלקת מתחילה, בזמן קלקול ובזמן תיקון, ואחר כך מתחברת לאחת, שהיא השלימות, כמו כן מתחלק כל ניצוץ נפשי  לגופים נפרדים, למשל, אשר כל נפש מתלבשת בארבעה גופים, אחד, גוף אדם רשע נשאר ברעתו. גוף השני, בעל תשובה. שלישי, צדיק שאינו גמור. רביעי, צדיק גמור. שניצוץ גוף אחד,  יחשב לקליפה ותשמיש לגוף השני וכו', עד שהגוף הרביעי זוכה לשלימותו, והוא צדיק גמור, אז מתחברים אליו שלשת הקליפות הקודמים לו, וארבעתם לנפש אחת יחשבו, ומתקימים כן בנצחיות בבת אחת, אלא שאז לא יקרא להם קליפות, אלא עבדים ומשמשים לה, ממציאי השלימות בהרגש היותר חזק כנ"ל.

ובזה נבין, "טעמי דבתריסר נהמי". פירוש, כי שתי מחשבות  במציאות העבודה, מחשבת השלילה, ומחשבת הטוב. וההפסקות שבין פרשה לפרשה נלקחים מעולם, שנה, נפש.

עולם, נדרש לפי המקום, שבכללם אתה מוצא שלש מקומות, ארץ בבל, ארץ ישראל ושאר ארצות.

שנה, נדרש לפי הזמן, בסוד כח עתים.

נפש, אתה מוצא שלש, נפשות 'האומות', נפשות 'הגרים' ונפשות 'ישראל'. אשר מכל אלה הבחינות עש"נ שמתחלפים זה מזה, עד אין שיעור, ניטלים כחות משונים, שהם עושים הפסקות משונות מאד זו מזו, וגם פרשיותיהם משונות מאד זו מזו, שמכל אלה מתבארת התורה בתכלית השלימות, )קהלת ב יג( "כיתרון האור מן החושך". המסתעף מכל אלה הצירופים בהיותם באנפי נפשיהון וערכם המתפעל מכל הקבוץ הנ"ל.

עיקר זה יהיה שמור בידכם, )ברייתא דרבי ישמעאל( אשר "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" הנ"ל.

זמן ומקום, המה רושמי הצורות על נפש פרטי, אשר מכל הצורות הללו יוצא צורה אחת, בסוד נשמה, וכל סמך ריבוי נשמות שבכל העולם המה רושמי הצורות  על השכינה הקדושה, בשתא אלפי שני, אשר מכלל הצורות הללו יוצאת צורה מיוחדת לנצחיות, בסוד תענוג תמידי, שזה בא מהסתכלות הפרט על פרטיותו, ועל פרטיות חברו ועל הכלל כולו, שכל אלה התמונות שהיו פעם אחת, הם בקביעות לנצחיות.

ועתה נבין, אשר כל מנהגי השכל הם על פי הבריות וטבעיהם, שהמשיך למוחו, כי זהו עצם השכל, וכלום יש לך אדם נותן מה שאין לו.

הכן הנהגת השכל לפי מה שהוא, היא הנהגה מחויבת, ולא רצונית, פירוש, תמונה חזקה שברוחני, יאנוס השכל להנהיג הנהגות, שטבעם יהיה להרוס תמונות אחרות שבמוחו, דרך משל, יש במח תמונה נחמדה מעושר, ועוד נמצאת תמונה נחמדה וחזקה מחיים, )איוב ב ד( "וכל אשר  לאיש יתן בעד נפשו". ונהרגת  לשעתו תמונת העושר. ויש אשר תמונה מהשכלות נחמדה אצלו  יותר מתמונת החיים, אז יהרוג תמונת החיים, ויקיים תמונת ההשכלה החזקה אצלו, והנך רואה שמשפטי השכל והנהגתו מלוים באיכות התמונות שהמשיך למוחו, אשר כל תמונה ותמונה יש לה דרגא מיוחדת,  פחות או יותר, ולפי ההערכה יוצאת ההנהגה שלו.

זה עניין הכרת איש לרעהו, אשר ברוב התמדת חיבורו עמו, התחקה על כל הנהגותיו, ומהנהגותיו יוכל להכיר ולדעת בטוב כל מיני הבריות וערכיהם זה לזה, הנמצאים ומסודרים במוחו, ומכל אלו יבא בכח המדמה שבו, ובכח השכלי שבו חומר אחד בתמונה כוללת, שעליו נופל שם חברו.

והנה בוחן בתכונת שכלו של אדם, שהוא מורכב משני ענינים, דהיינו, בריות, והנהגות, והמה מכונים גם כן מושכלות, ומשכילים, שעצם השכל, הוא בחינת הכנה, המוטבע בגוף המוח בעצמו, למשוך העצמים הנ"ל לתוכו, שהמה מושכלות ראשונות, שהעצמים האלה מתעצמים למוחו, והמה בו כגוף אחד, ואז נמשכו ממנו המשכילים בבחינת, )משלי טז כ( "משכיל על דבר". ויוצא לפועל למינהו.

יש מושכלות שהדבק בהם המה בעצם משכילים אותו, ויש שהמה מסוגלים להכשיר  אותו שיוכל להדבק במושכלות בשיעור גדול, ונבחן גם כן אשר המשכילים של חברו, נעשים בו למושכלות ראשונות כנ"ל.

)איוב יט כב( "ומבשרי אחזה אלוקי". שעל כן יש שֵכֶל ראשון, והוא שֵכֶל הבורא. והחוש מעיד שאינו מורכב כֶשֵכֶל בני אדם, מן המושכלות ומשכילים, כי לא לבריותיו הוא צריך, אלא הוא שכל פשוט, עומד בפני עצמו וחי בפני עצמו,  בלי כל שיתוף כלל, ולא נמצאים אותם שלש הכחות, דהיינו, שכל, מושכל ומשכיל, אבל נכללים מאליו בתכלית היחוד בלי כל התחלקות כלל.

מנהג הזה נוהג גם בגשמיים, כי ראשית כל בריה, היא היתה בריה המוכנה בתכונתה לקבל הרגשות, על כן אנו מכנים להכנה זו, עצם החיות, אחר כך ניתן בה כח מורגש, בפני עצמה ולאחרים, אחר כך ניתן בה כח מרגיש את עצמה ואת אחרים. ואין לך שום דבר חי בעולם אשר יחסר לו אחת משלושת הבחינות הנ"ל.

כי כל ההשגות האמיתיות, משפט אחד להם. הן במוחשות והן בהשכלות, ורק באלה מובדלים המתים מהחיים, אשר בחיים יש בתכונת מזגם הכנה לקבל מורגשים, ומהדוממים והמתים נמנע הכנה זו, והמה חסרי התכונות. אלא שכל שלשת הבחינות הנ"ל, מיוחדים כאחד, דהיינו, שמור … ומרגיש באשר שמוכן לזה, ושלשתם מיוחדים בשם אחד, דהיינו, "חיות". 

חטא אדה"ר - חטא שאול המלך

לשיקבו"ש )כתובות יז.( "ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה". פירוש, בליל שבת כשמרקדים ומזמרים, "לכה דודי לקראת כלה", באיזה כלה הכונה, "בש"א כלה כמות שהיא", דהיינו, )תהלים קיט פא( "כלתה לתשועתך נפשי", כי צריך לשים לב בעיון, להבין להשלים החסר לה. )שה"ש ח ח( ו"מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה", ולכן כלה חביבה לחתן שלה.

וב"ה אומרים, "כלה נאה וחסודה". כבר יש לה במזומן כל תכשיטיה, ומזמנים החתן וכלה, לחתונה ולשמחה.

טענו בית שמאי, )משפטים כג ז( "מדבר שקר תרחק", שזה מכריע להתגלות החפץ האמיתי, כיתרון האור מתוך החושך.

אמרו להם, כבר קנה המקח, ואחר שקנה, לא יתכן לגנות המקח כלל.

ונראה לי, שלא פליגי ב"ש וב"ה כלל, אלא שב"ש איירי קודם שקנה המקח, וב"ה איירי לאחר שקנה.

ובזה מובן חטאו של אדם הראשון, כי באמת בקומתו נברא, ובצביונו נברא, והראיה שאפילו שהיו ערומים לא יתבוששו, כי )תהלים קד לה( "יתמו חטאים מן הארץ", והכל טובה גדולה, )תק"ז תקון ע קכב:( ו"לית אתר פנוי מיניה", וכל דברי בני אדם ומעשיהם הטובים והרעים, נכתבו בספר זכרון לחושבי שמו, )משלי טז ד( ו"כל פעל הוי' למענהו", כדי שיתגלה שמו בהרחבה גדולה, וזה סוד, )בראשית ב טז( "מכל עץ הגן תאכל", שכולם טובים למאכל, ואין רע כלל )שם יז(.

"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל", כי לית תמן שמאלא כלל.

ובאמת לא היה מסוגל לחטוא, כי עיניו עברו מלראות שוא, אלא כל חטאו היה ששמע לקול אשתו, דהיינו, שהרגיש שאשתו פחותה ממנו במדרגה, והיה רוצה לתקנה בזווג )ואם היה מאמין לדברי הקב"ה, והיה ממתין עד שבת, אז היתה נתקנת מעצמה.(

וזה סוד דאיתא בסבא משפטים, )זהר הסולם אות רסז, רסח, רעא( "וזמין קב"ה, לאקדמא מוחא בלא קליפה, דכתיב, )ירמיה ב ג( קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, מוחא קדים לקליפה, ואע"ג דמוחא יקום בלא קליפה מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה בגין )שם( דכל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם )פירוש כמו אדם מזוין עומד בתוך מעי הארי, והבן.( וכו', וכדין קרבנא להוי שלים, להוי' אלקים, ע"ש וכו', בגין דלא ישתאר בעלמא מהאי זוהמא בעלמא כלל, ויהא עלמא חדתא בעובדי ידוי דקב"ה".

ועיקר הכוונה )שם רסו( "דהא מוחא וקליפה דיליה הוי, וכו', ההיא חומה דלבר, דאיהי קליפה דיליה היא ממש, דכתיב )זכריה ב ט( ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב", ע"ש. ומקודם גם כן היתה בחינה זו, וכל עבודת אדם הראשון היתה רק להשיג הקדושה הבאה אליו, בהתגברות גדולה, בסוד, "חומת אש", גם כן בלי שום חילוק וללא תקנה, בסוד זווג,  כי כבר גילה לו הקב"ה, דמוחא וקליפה דידיה הוא, )איכה ג לח( ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב".

אבל התחלה לזה, היתה הרגשתו, בחינת קול אשתו, בסוד )ישעיה סו א( "איזה בית אשר תבנו לי", ומזה היה נמשך רצון לזווג.

וזה ענין שתכלית חטאו היה, שהיה מתחבא בתוך הגן, כשהרגיש קריבת הקב"ה, ואחר כך גרם לו בושה, מלפני הדרת קודשתו ית'.

וזה שהוכיח לו הקב"ה )בראשית ג יא( "מי הגיד לך כי עירום אתה", פירוש, כבר הוכחת לדעת )ישעיה מד ו( ש"אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" עמדי, אם כן, מאין באה לך הידיעה הזאת שעירום אתה, הרי לך בעליל, שעברת על ציווי שלי ואכלת מעץ הדעת טוב ורע.

והקב"ה ברחמיו עשה לו כותונת עור, דהיינו, ירידה שלו, שגרשו מגן עדן, מחמת שנדמה לו שערום הוא, והתלבש בכותונת עור, ואחר כך יבא בחזרה לתיקונו הראשון.

ובזה מובן חטאו של שאול המלך, )ראה ש"א טו ט( שבאמת פלא, מדוע חמל על מיטב הצאן, ותפס את אגג חי, ועבר על פי הוי', כי באמת מחיית עמלק, היתה שייכת לו, כי מבניה של רחל היה, אבל אמרו, )ילקוט שמעוני יג קיז( שלא נמשכה מלכותו, מפני שלא היה בה שום דופי, ומחמת כן הרגיש בקטנותו ..., בסוד מחיית עמלק, וכל התיקון היה מוטל עליו ... ... שצריך להתרצות ולזכות עוד את עצמו לפני קונו, כדי שיהיה יותר ראוי לגמר התיקון הזה, וזה סוד שאמרו לו העם לחמול על מיטב הצאן, להביאם עולות וזבחים להוי', פירוש, שהרגיש שיש עוד לתקן באפס מה, ואינו כדאי להיות הגמר מיד.  וזה שהוכיח לו שמואל הנביא, )שם יז( "אם קטן אתה בעיניך", שזה גרם לך כל החטא הזה, היה לך לדעת )שם( ש"ראש שבטי ישראל אתה", אדרבה, כי העניו האמיתי, לא ירגיש התנשאות וחשיבות כלל, רק כלי מוכן להשתמשות קונו על כל אופנים.

)שם כב( ו"החפץ להוי' בעלות וזבחים", כי כבר נוכחת לדעת, שאין צריכים מעתה שום תיקונים, רק לשמוע דבר הוי', דהיינו, להשיג הקדושה הבאה אליך, ולא תמנע אותה, ולא לעבוד ולזבוח, ויצא לך כל זה שלא האמנת לדבר ה'.

וזה ענין )פסחים כב:( "… היה דורש כל אתים שבתורה וכו', את ה' אלקיך לרבות תלמידי חכמים"

פירוש, )ישעיה נא ג( "כי נחם ה' ציון", ואינו רואה דבר שווא, כי לא נמצא כלל, כי )משלי טז ד( "כל פעל ה' למענהו". ובא וראה, )ראה תענית כא.(  שבעל אכסניה שלו הוא הגוף של תיבת אבנים טובות, שהחליף לתיבה מלאה עפר, גם זאת שלח דורון למלכא, ולא היה בוש כלל, ובאמת קבל המלך בסבר פנים יפות, כי הפיל בה החומות של השונאים שלו.

וזה שרמז, "את ה' אלקיך תירא", סוד החומה, מאי דרש ביה, אמר לו, שלא היה מפריד חלילה כלום בין את להוי', ואפילו ת"ח מרבה גם כן באותו ענין ממש כחכמים, בסוד "ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב" )זכריה ב ט(, כי מוחא וקליפה דידיה הוא.

וצא ולמד  )פירוש המיוחס לרמב"ם(, מה שקרה לשאול המלך, כי הגם שתפש לאגג מלך עמלק חי, והושיבו בבית אסורים, לנקום נקמתו הימנו  שלשלו לו שפחה,  ויצא ממנו המן הרשע וכו', וכל זה יצא לו, שהרגיש איזה בחינת עבודה ותיקון, לגבי עצמו, להיות כדאי להשראת הקדושה, בסוד תיקון הגמור.

וזה ממש היה בחינת חטא של עץ הדעת כנ"ל, וזה שרמזו, )חולין קלט:( "המן מן התורה מניין, )שנאמר( )בראשית  ג יא( המן העץ", )אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת( כנ"ל, והבן.

וזה סוד, )מכילתא בשלח פ"י, ילקוט שמעוני שמות טו רנג( "אלו אמרו ישראל על הים ה' מלך לעולם ועד לא היתה אומה שולטת בהן לעולם", דהיינו, גם כן כפי הנ"ל, שהיה להם להאמין בתיקון, והיתה אמונה זו להם, בחינת )זכריה ב ט( "אהיה וכו' חומת אש", אבל הרגישו בעצמם פחיתות, והיו מתחננים "ה' ימלוך", שלא תופסק הקדושה מהם, והיה להם במקום זה, רק להתחזק בכל כוחם לאמור "ה' מלך", כי זה בחינת גופא דאילנא, דלית תמן שמאלא כלל, כי כבר הראה ה' לעיניהם בחינה זו, והיה להם להחזיק אותה בחינה.

וזה סוד נשגב, )נדרים נ.( "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה". פירוש, כיון שזכה האדם לראות בכרם הוי' צבאות, דקליפה אקדמא לפירי, וכל עניין הקליפות, להגדיל ולהרבות ולנטור הפרי, והשתא דאתרבא הפירי, שגדלה כל צרכה מבין הקליפות, אז כולם יאבדו, והכל יודעים בשביל מי נזרע השדה, והיא ס"מ חיים וא-ל למושעות, ורע חוזר בעצמו להיות טוב, כיון שזכה לכל זה, אין ראוי לפחד כלל יותר, מכל בחינות שבעולם יהיה מה שיהיה. כי שם הקדוש א-ל כולל כל הי"ג ת"ד, ועבירות ממש נעשה לזכיות ממש, וכיון שאינו מסוגל לחטוא, ולעשות עבירות ממש, אם כן יראתו היא קלונו ופגם לו. וזה סוד לרבות תלמידי חכמים, שזה בחינת יראה שלו, שהתלמיד חכם והחכם יהיה לו למדרגה אחת, בסוד )קידושין לו:( "מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן", כי החכם  בן תלמיד חכם, הוא בסוד יין בן יין, והתלמיד חכם בן רשע, בסוד יין בן חומץ, ואם שתית חומץ, ולא הזיק לך, אלא אדרבא וכו', אם כן אין לך להתירא מן היין סוד תלמיד חכם. וזה סוד מוחא וקליפה דיליה, )זכריה ב ט( "ואני  אהיה לה וכו' חומת אש סביב", כי הקליפה גם כן )ויקרא יט כד( "קודש הלולים להוי'", בסוד נטע רבעי.

וזה סוד, )תנחומא מטות כ"ד ב"ק צב:( "בירא דשתיתא מניה אל תזרוק בה אבן".

וזה סוד, שאפילו לעתיד לבא, בחזור הב"ן להיות ס"ג, הזכר עולה עוד יותר גבוה, דהיינו המ"ה בסוד ע"ב, והיא גם כן בחינת חומה של זכוכית, שאינו חוצץ כלל לעינים, בסוד מיעוטו שאינו מקפיד, אבל אם מקפיד בודאי חוצץ, והבן מאד.

וזה סוד הסיום מסבא, )זהר משפטים הסולם אות שסו("מכאן והלאה תנדעון דהא סטרא בישא לא שלטת עלייכו", פירוש, כל הטורח של הקולות וברקים עד היום לא היה אלא להראותכם דלית שמאלא כלל במציאות. "ואנא ייבא סבא קאימנא קמייכו לאתערא מילין אלין", פירוש בסוד "ואני אהיה לה וכו' חומת אש סביב", והבן.

כי כבר קנה המקח, לכן אין מהראוי לגנות המקח כלל בשום פנים שבעולם.

וזה סוד שעבודת אדם הראשון בגן עדן, לא היתה יותר, אלא להשיג הקדושה בהתגברות גדולה, פירוש, בסוד, "חומת אש", היה מתגבר ומקדש כל הדברים הנרקבים אליו, והיה ממשיכם לבחינת קדושתו הנשגבה.

וזה ענין )יבמות כ. ספרי ראה יד כא.( "קדש עצמך במותר לך", ואפילו שבטל תאותך, ולא נמצא לך עבודה כלל להתרחק מדברים האסורים, כי )תהלים קד לה( "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם". יש לך עבודה גדולה וחזקה לקדש עצמך בדברים המותרים, כמו קדושת הקרבנות, שזכו להתקרב על מזבח הוי' הרפוא.

ומי שוטה שלא יכיר קדושת המזבח והמשכן, שהוי' בחר לשכן שמו שם. וזה השיגו הכהנים, על כן, )פסחים נט:( "הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין", כי הבשר והלחם נתקדשו הרבה בפי הכהנים, עד שהיה נמשך הקדושה לאדם שהקריב לפיהם הקדוש.

אמונה אומן

ענין שם אומן, ושם נאמן, דרך משל, הרואה איש עני וגברא ערטלאי, ובקש מאחד להפקיד אצלו מעותיו, ונמשך אחר דבריו בלי דעת, והפקיד אצלו כל מה שצמצם מפרנסתו, גם לא הרהר אחריו אם ישלם לו פקדונו בחזרה או לא, ונמשך הדבר ימים ושנים, עד שנעלם אותו הנפקד, וכמעט ששכח ממנו, והנה התגלה כעשיר גדול, בבגדי תפארה, ואמר לו אנכי שנתת  לי תמיד פקדוניך פרוטה ופרוטה, והרי שלך לפניך, עם הרוחים שעשיתי ממעותיך, ונתן לו אוצר גדול לאין ערך.

לאחר זמן, אמר לו, אם תרצה תוכל לתת לי עוד הפעם מעות בפקדון, כי הנך רואה את הרוחים שיש לך על ידי, ומוטב שיהיו מהמעות ברשותי. כמובן שמיד נתן לו ברוב תודה, אולם חילוק נבחן מהפקדון הראשון לפקדון השני, שבפקדון הראשון, עדיין לא היה הנפקד נאמן לו כלל, ולכן נקרא בשם אומן, פירוש, שעל ידי זה אמונתו אומן, כי יראה לו שנותן הכל משלם, ועוד יותר, אבל עתה בפקדון השני, נקרא נאמן, כי כבר יודע שנאמן הוא, והבן.

צדיק מושל יראת אלקים

שעניין … בימים האחרונים, תלוי בסוד, "אלקי יעקב". שסודו, )ברכות יז.( "עטרותיהם בראשיהם". אבל לא תבין, … שבאמת שרשו כן לזה מסיק, )ש"ב כג א( "ונעים זמרות ישראל". שההמשכת השפע היא בסוד, הנעים לזמירות ישראל.

וקאמר, )שם ב( "רוח הוי' דבר בי ומלתו על לשוני". דהיינו, דוקא בו נגלה דבר הוי', ודוקא על לשונו, סוד, הנקבה, באשר שהיא נוקבא, שזה לשונה וסגולתה ביחד, כי )ישעיה ל כו( "אור הלבנה כאור החמה". סוד אור דז' ימי  בראשית, "אמר אלקי ישראל". פירוש, קודם הבירור אמר, "דברי". ולא פירש למי אמר, אם ח"ו מאס בי כמו שנאמר, )תהלים פט מ( "חללת לארץ נזרו". אבל עתה הוברר הדבר מראש, כי )ש"ב כג ג( "לי דבר צור ישראל מושל באדם". אשר אז, שצמצם אורו יתברך, )דניאל ח יב( "ותשלך אמת ארצה". היה דברו גם דוקא לי, כי אז גם בסוד הנוקבא, הגיע דברו לעולם המעשה, אלא בסתום היה דברו, ועתה התברר, כי הדבור היה אז, מצור ישראל  מושל באדם, כי נוכחת לדעת,  אשר הוא מושל יחיד בעולמו, ולא כטעות אנשי דור המבול, אשר חמסו השפע בחזקת היד, על כן דמיהם בראשיהם.

וכאור בוקר יזרח שמש

מה היה דברו, מפרש וקאמר, שדברו היה, )ש"ב כג ג( "צדיק מושל יראת אלקים". כי למד לנבראים הסוד, אשר יש כח ביד הצדיק, למשול ביראת רוממותו עין בעין, שסוד זה, לא היה מושג כלל טרם הצמצום, כי אדרבה, היה נראה כמעט בכבוד  המאציל, וזה סוד, מי מושל בי צדיק, כי הגם שפנים בפנים דבר אתו הוי' מכל מקום כתוב, )שמות ג ו( "ויסתר משה פניו". שזה סוד "צדיק מושל יראת אלקים", וזה שנודע וניתן רשות, ורצון לצדיק אחר כל הבירורים וגמר התיקון, ודו"ק.

)ש"ב כג ד( "וכאור בקר יזרח שמש". פירוש, אור בוקר בחינת יסוד, ואור השמש הוא אור התוספות, אשר עתה משמשים כאחד, ואין אחד מתנגד לו כלל, ומפרש, כי עתה, )שם( "בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ". פירוש, אז היתה הברכה משני הפכים, בסוד, )איוב כה ב( "עשה שלום במרומיו". )חגיגה יב.( כי נטל אש ומים וטרפן זה בזה. ועל כן היה אז, בוקר עבות, ומעליון  לא היה נראה אור ממש, רק נוגה לו סביב, אשר אותו הנוגה היה מסוגל להוציא, דשא מארץ, וזה גרם שנחשך אותו הבוקר, )בראשית מד ג( "והאנשים שלחו המה וחמריהם". אבל עתה לא יחשך עוד, )ש"ב כג ה( "כי לא כן ביתי עם א-ל כי ברית עולם שם לי ערוכה בכל ושמרה". פירוש, כי עתה, "ביתי עם א-ל". כמלפנים, אבל בסוד הברית, "ערוכה בכל". בסוד הצדיק, "ושמרה". כי הגם שעשיתי, והוחזרה העטרה ליושנה, ואור הלבנה כאור החמה, והמנוחה הוקבעה לעולם, אבל עדיין אור הזך ביותר חשיבות, כי המשכת שפע לעולם נהוג, והיכן אפשר. וזה מטעם שביתי "ערוכה בכל", בסוד הזכר, ומטעם זה אי אפשר עוד לעולם שיבא כנעני בביתי, כי זה מושך שמירה מעולה מכל הצדדים.

ומוסיף ומפרש, אל תדמה בדעתך, שזה יהיה מצד הכפיה והיראה, לכן אמר, )שם( "כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח". דהיינו, אותו הדשא מארץ, כי ממעט לי השפע, ואם כן, הרי היא שמורה לעד ולנצח נצחים. וזה מנפלאות תמים דעים, אשר סוף כל סוף מוכרח מצב העולם, להתיצב באופן הזה, כדברי דוד האחרונים כנ"ל. "ובליעל כקוץ מנד כלהם". פירוש, שכל הרשעה נבררה דרכה לאבדון, וכבר נדדו, ונרמסים ברגלי כל עובר, ועתה אין פחד לרמוס עליהם, והטעם, )שם( "כי לא ביד יקחו". כי עבר הרבה זמן, אשר שום אדם לא עלה ברצונו לטלם בידו, ועל כן נרמסים בחוצות, ומפרש, למה נשכחו מלב הוא, מפני העונש המר, אשר סבבו על כל הנוגע בהם, וזה סוד, )שם ז( "ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית, ובאש שרוף ישרפו בשבת". והבן.

התהפכות הצורות

"תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש" )איוב לח יד(. כי שורש הכלי, הוא כמו שמבואר, )דברים יא כב, ל כ( "ולדבקה בו". אבל המניע לאותו השיעור האמיתי בפועל צריך לדעת, שיעור הדביקות כל צרכו, דהיינו, שיעור המכבד ושיעור המכובד, כי ידיעה זו, לפי מעלתה יתעלה שיעור הדביקות, כמובן.

לכן מתחילה ידיעה זו מתפשטת בדרכים ומקרים חומריים, ואחר כך מהפך הקדוש ברוך הוא צורה זו על צורה נפשיית כנודע. 

ואין לתמוה, למה יש שינוי לפניו ית', אבל זה שאמר, )שמ"א טו כט( "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", כי לפי זה יש לדקדק גם על כל בתי חומר שבעולם הזה, שהכל למיתה הם עומדים, אם כן למה ברא הקדוש ברוך הוא דבר בכדי, שאין לו קיום, אלא על כרחך עיקר בריאתו לא היתה אלא לבטלה, כי כל דיבוק החומר על הנפש הוא כדי שהנפש תפליטנו ותקיאנו, אם כן אין תרעומת כלל בהגיע השעה שתפליטו ותתפטר מכל גילוליו וגיעוליו, כמו כן יקרה לכל משיגי הגוף החומרי הזה, כי זה פשוט, שבהעדר החומר יתבטלו גם כל משיגיו הדמיונים המורכבים.

וזה שנאמר, )ישעיה מח יז( "אני הוי' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". כי כבוד הוי' מתפשט בתחילה עד החומר, לא לקביעות ח"ו, אלא אדרבה, כדי לבטל אותו וכו', ולא יבא בריקות דבר הוי', אלא היא עצמה מתהפכת מצורה חומרית, לצורה שכלית ע"י תחיית המתים.

וזה סוד שאמרו, )עי' סנהדרין צא:( עתיד הקב"ה להחיות המתים במומם, ואחר כך מרפא אותם, כדי שלא יאמרו לא זהו שמת. פירוש, לפיכך התפשט הכבוד מתחילה במשיגים החומריים, הגם שלא בחר כלל מעודו בחומריים ודרכיהם, ולא ימצאו כלל חן בעיניו, לא עשה זה אלא כדי שלא יאמרו, לא זהו שמת, ויכפרו בתחיית המתים, כי יאמרו שכל הבריאה החומרית לבטלה ולריקות נבראה, כיון שגוף החי לעולם, אין לו כל מום שיהיה לו איזה דמיון עם נפשות המתים.

לכן מראה גם הקב"ה את נפשות חסידיו, איך יהיה סדר תחיתו את החומריים, דהיינו, מתחילה מחיה הנפשות עם כל משיגי החומריים, ואחר כך מעביר אותם המומים מהנפש החיה, דהיינו, שמהפכים מצורה גשמית לצורה רוחנית, נמצא שהכל יודעים שזו היא ממש נפש המת, שנהפך לתחיה עולמית, ונמצא שמשיגי הגוף אינם לריקות והעדר, כי המה ממש קיימים לעד ולנצח, אלא שמתהפכים לצורה האמיתית, שאין בה כלל ממשיגי הגוף, ודו"ק והבן.

בזה מובן מה שאומרים, )איוב כז יז( "רשע… יכין וצדיק ילבש", תחת אשר ענו, וככלותו להכתיר את הצדיק רעתו תאכלנו, דהיינו, כנ"ל. כי לולא נפשות המתים, לא היה נודע לעין, מי הוא מכתיר זר תפארה על ראש הצדיק, נמצא ששבח כל עטרותיהם שבראשיהם, עולה מצורה החומרית ביחד עם התהפכותה לנפשית, אם כן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, והכל עולה בקנה אחד.

נעימות השירים והנגינה

עניין הניגון הוא הממוצע בין הרוחניים והגשמיים, פירוש, כל מה שנתפס במח הדמיון, וכל מה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, והפה לדבר ואוזן לשמוע, המה הפועלים הראשים בלב, לכן כל הבחינות הנ"ל גשמיים, ואין ביניהם צורה רוחניית כלל, כי אם לא היו גשמיים לא היו מוצאים הרגש בבריה גשמית.

ואין לך הרגש בעולם שלא יהיה משותף עם דמיון, וכיון שהדמיון הוא בחינת גשמי, על כן מתגשם עמו ההרגש, אבל ההרגשים המתפעלים מהנגינה, אינם מוליכים עמהם שום כח ודמיון גשמי, זולת שהמה מתחברים עם ההרגשים, שכבר חולפים באותה בריה, מחמת דמיונות והכל נשכח, ועתה מחמת חוק הנגינה מתגלים ההרגשים הישנים בלי כל דמיון לקודמים להם, על כן יש בהם נעימות, אפילו מהרגשים עצובים. והגם שבשעתם, רצה לומר, בשעה שהיו משותפות עם דמיונות הקודמים להם, היו עכורות  מאד, מכל מקום עכשיו שהמעשים נשכחים ונשארים הדמיונות במקומם ומתגלים רק ההרגשים, על כן המה מיוחסים יותר לרוחניים ונצחיות, ועל כן יש בהם נעימות גדולה ולא  עכירות כלל, כי הנצחיות נשארת בסוד הנעימות כידוע.

סיתומים

ראוי שנדע שצורת הסיתומים הנוהג בנשמות, הם עצמם צורת המלך בתור גוף המלך, כמו הגשמי, הגם שבשר גופו סותם ומכסה על רוחניותו ונשמתו, מכל מקום עין המבט נופל על בשר גופו ותנועותיו, ואדרבה מגלה את רוחניותו, ואינו מכסה כלל.

כן הסיתומים והקושיות הנוהג בנשמות, ערכם להבורא, כמו גוף לאדם כנ"ל, אלא כיון שהרגשות הבורא הם עמקות גדולה, על כן גופו, רצה לומר, הסיתומים גם כן ארוך וגדול מאד, ובגלל זה אי אפשר לגדול באלקיית להחכים את חבריו בחכמתו, מפני שהקטנים ממנו, לא ראו כל הסיתומים,, כמו שראה הגדול, ועל כן אפילו כשמתחזק ומסביר להם חכמתו, לא ישכון זיו החכמה עליהם בשלימות, מפני שחסר להם אותם הסיתומים, שעליהם מתפשט חכמת הגדול, ועל כן לא יקבלו מחכמתו, אלא כפי שיעור הסיתומים שעבר במוחם, שהמה שיעור קטן,  לעומת הגדול, ונמצא זיו החכמה שוכן עליהם גם בשיעור קטן וממועט, ולא יספיק להם להשקיט שכלם כלל.

המפורסם והמושכל

יש במפרוסמות מה שאין במושכלות, כי אין להם יגיעה מתחילה, וידיעתם ברורה עד תכליתם, ואין מקבלים כל תוספת, בעולם, שנה, נפש, ואין להם ערך וחשיבות כלפי עצמם, זולת במה שנוגע לתועלתם, ושימושם כלפי עצמם לא יצלח לכלום, כי אינם מסוגלים להרחבה בכמות ואיכות, ואינם מתיראים מהשכחה, וכל בחינת תענוגים דבוק ושורה רק בהעזור על ידם ולא בעצמם.

יש במושכל מה שאין במפורסם, שצריכים יגיעה בתחילה, ובירורם אינו עד התכלית,  מקבלים גירעון ותוספות העש"ן ושימושם כלפי עצמם מעלים …  ומשכילים, ותענוגם זולת מהשיתוף עם התועלת, גם היה בהם עצמם תכלית התועלת, פירוש, יש להם … … וראוי שנדע שכל שם דבר, הוא על כן, חיצון מאותו  דבר, והוא גם מוכן לחיצונים, כי אין … בשמו אלמלא לא היו נמצאים אחרים זולתו, ומזה נבין ששמותיו של הבורא יתברך אינם עניין כלל בעצמותיו, אלא כלפי הנבראים ובערכם, למשל, אנו מכנים אותו יתברך, חכם, יהיה הפירוש, שמלת חכם, הוא כינוי למשיג המעולה. דהיינו, על אותו השגה שנעלמה מכל משיגים זולתו, וכיון שהשגת מצוי אחד נעלמה מעין כל חי, על כן הראשון בעצמו יש לו השגת עצמו, בכל תנאיה בבחינת שֵכֶל, מושכל ומשכיל, על כן הוא מכונה כלפי עצמנו בבחינת משיג המעולה, ונכניהו בשכל זה שם חכם, וכו'.

אבל עם כל זה, אין השבח הזה מיוחס כלל לעצמותו, דרך משל, כמו שלא שייך לשבח את הבעלי חי, בזה שהוא מרגיש את עצמו, ולכן נאמר, אשר השכל הראשון לא שייך בו שום יחוס, בכל שבחים הנוהג בסדרי עולם הזה, כי הפשוט שבהם, הוא מורכב ממושכל ומשכיל, מה שאין כן השכל הראשון, אין כל יחוס עם זולתו, אלא כמו דבר חי שמרגיש את הויתו ושלימותו, בלי שום חלוקי צורות ושבחים השייכים לחיצונים הימנו.

כי הראשון הוא מחויב המציאות, וחיצונים הימנו המה תלוים ברצונו, ועל דרך אינם מחויבים, שאם לא כן, היה גם הראשון מורכב מהם, וזה נמנע. ואם כן, יש לו על כן צורה כל כך פשוטה, שאין לו שום חיבור תלוי ביוצא פועל זולתו, או מתפעל במשהו מזולתו, ואף על פי שהוא שכלי, מכל מקום אינו יוצא מגדרו כלל, דהיינו, שיהיה נערך מהעמקות בהשגת זולתו, אלא משיג את עצמו, ודו"ק היטב, אלא החיצונים שמקבלים השפעתו נקראים מושכלים באמת, כי העצם הראשון השכיל אותם.

ומזה נשפוט, אשר החכמה והחיים המה באחדות אחד אצל הבורא, כמו ההרגשים והחיים אצל הגשמיים, שכל חי הוא מרגיש, וכל מרגיש הוא חי, בלי כל פירוד באיזה בחינה שיהיה, כי אין לו שום ערך ויחס עם זולתו, ורק המקבל מעצם הראשון, הוא מושכל, באשר שהשני מתפעל מהראשון, אשר לאופני ההתפעלות נקראים השכלות, ודו"ק.

מזה תבין סוד נפלא מאוד אשר כל הדבר )הדבק( בעצמותו ית', אינו שולט כלל בחושיו להרגיש את זולתו, או להשכיל על כל דבר זולתו, אלא נשאר שש ומתפאר מאד, בהרגשת רוב שלימותו, הברור לו בלי שום ספק, כמו בעל חי מרגיש את עצמו, בבחינת מורגש, ודו"ק. ואין לו שום חשבון עם בחינת מה שחוץ הימנו, ודו"ק, כי הוא סוד נשגב.   

נחמה העתידה

דע אשר אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, פירוש, בסוד הכתוב, )ישעיה מט יח( "שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וכו', ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה וכו', ואלה מי גדל" וכו'. כי, )חולין קכז.( "כל שיש ביבשה יש בים, חוץ  מן החולדה". והבן.

וזה סימן טוב לישראל, אשר יובא להם כל חיל ושלל גוים עם מלכיהם נהוגים, מכל דרכים ושבילים המוציאים בריות נחמדות,  טרם שנברא העולם, כי כל דבר אמת לא יאבד, והבן. וכן כל מיני שעשועים בכל דרכיהם, כי שפחה לא תירש מגבירתה כלום, וזה סוד, )יהושע א ג( "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו". ואדרבה, )סוטה יא., ועוד( "מדה טובה מרובה". וזה ענין אשר האדם יזכור כל העינוים אשר היו לו מקודם התהוות כל חידוש, ולאחר ככלות הכל יביאו  לו אותם העינוים שפע חכמה וקדושה, ואותם שלא חגרו כל כך ולא התענו כל כך, הרי המה מבלים הרבה זמנים, מחמת גילוים אלו היוצאים מעינוים האלו, ודו"ק היטב.

וזה גם סוד, )ב"ב עה.( "כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו". אשר כל אחד ואחד, ימצא מחדש קורת רוח, בכל המצוקות והעינוים אשר יקרבו אותו אל הקדושה במהירות וכח גדול, ומרחיב השפע.

כמו שהנחמות הביאו שפע רב בבחינת טהרה, כמו כן אותן הנחמות מביאות שפע רב בבחינת קדושה, וזה סוד, )ישעיה מט כא( "הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם". ודו"ק. וכמו שהבורא מזכירך לפנים, על אחת כמה וכמה שמזכיר אותם עכשיו, כי היא לנצחיות, )שם סב ה( ו"נשבע הוי' בימינו ובזרוע עזו אם אתן את דגנך עוד מאכל לאיביך", וכו'.

חינוך הבנים

יש צדיקים שאינם משגיחים כל כך על בניהם, לגדלם ברב טוב ... להצילם מכל פגע רע. כי אומרים, שעובד השם, צריך רק להתאמץ ולעבוד, כשור לעול וכחמור למשא.

אבל השלמים, נראה שמתקרבים מאוד לבניהם, ושמים עיניהם בם תמיד, להחזיקם ולגדלם בשמחה וטוב לבב, ומקרא מסייע להם, )עקב יא כא( "למען ירבו" וכו'. ושמעתי מספרים על היהודי הקדוש, שעיקר אחז דרכו להשגיח בעינא פקיחא על בניו, וכל כך היה זה חביב בעיניו, עד שמסר נפשו עליהם תמיד. ואולי שזה פירוש הכתוב )משלי כג כד( "גיל יגיל אבי צדיק".

... ... ואמת לאחוז בשתי המדות הנ"ל, כל אחד ואחד בזמנו, וז"ע שנאמר )וירא יח יט( "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו,. והבן. וז"ש )תהלים קכח ח( "אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך", דהיינו, שניהם ביחד.

וז"ע, )ברכות ח.( "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים". והגם, )קהלת לא ל( ש"אשה יראת ה' היא תתהלל", מכל מקום היא הנותנת חוב קדוש, להסתכל על יציר ידיו, ולהנות מיגיע כפיו.

ועיין בזוהר חדש, )בלק הסולם אות לו - מז, ועי' מדרש רות פ"ח ט"ג( "בהאי גברא שעכו"ם גזל ממנו ארנקי שלו עם מעותיו, והתפלל לפני השם יתעלה, ומצדיק עליו את הדין, ואמר, רבון העולם, גלוי וידוע לפניך שאיני דואג עלי ועל גופי ועל כספי כלום, כי בדין נעשה כל מה שנעשה אבל אב ואם זקנים יש לי, דלית לי במה דאפרנס לון, ועל זה אני דואג. ועוד, על כל זה צרור עם דינרים שהיה באותו כיס, שהוא של עני אחד, שצריך לעשות חופה לבתו העניה, מה יעשה, רבון העולם, על זה אני כואב בלבי ביותר" וכו'. ע"ש שנענה מיד, כי הנחש הרגו לאותו עכו"ם.

וז"ע ... שאמרו ... אפילו אשה שאינה מצווה על פריה ורביה,)יבמות ס"ה:, כתובות ס"ד.( אם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה שומעין לה. ועי' פרש"י שם, שז"ע לפרנס אבא ואמא סבין, וכו', והבן.

תינוק שאינו רוצה ללכת לחדר מחנכים אותו בדברים מתוקים, כמו )זוהר לך הסולם אות רפב-רפז(  במעשה דר' יוסי בן פזי, אבל סופו, )רבה איכה פתיחתא( " היה מחזירן למוטב". וז"ע )קהלת ט י( "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". וכן, )פסחים פו: זהר הסולם פנחס אות תקצה( "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא". גם שהזהירו, )קהלת י ד( "מקומך אל תנח". כי באמת מתחברים כל הדרכים, וז"ש )תהלים פה יא( "חסד ואמת נפגשו". דהיינו מלאכים שמקטרגים בבריאת אדם, בסוד, )ב"ר פ"ח ה( "אמת אומר אל יברא שכולו שקר", לכן גילו לנו סוד הנ"ל, שחסד ואמת יפגשו, דהיינו, שתי מעלות. מעלת הגוף, בחינת מתוק על המר. ומעלת הנשמה, בחינת אמת על השקר. ורחוקים כרחוק מזרח ממערב. אבל, מפליאות תמים דעים, שסופו של מתוק להתחבר לבחינת אמת, כמו שכתוב, "חסד ואמת נפגשו"., ואז אפילו, "צדק ושלום נשקו". שגם השלום, שאמר אל יברא, מפני שהוא עלמא דפירודא נושק בנשיקין כפולים לצדק, כי רואה בעיניו שחסד ואמת נפגשו, והכל יבא בשלום.

וז"ס, )תהלים יז טו(  "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך". כמו שאמרו חז"ל )ברכות ז.( "משה וכו' זכה לתמונת ה' יביט". בסוד על דרך תמנתה.

... ... ... ששלח מרדכי, )אסתר ט ל לא( "דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפרים האלה" וכו'. כי אז גם בחינת אמת ושלום, הסכימו מאד ... ... ... וזה סוד, )מגילה ז.( "קיימו למעלה, מה שקבלו למטה". )משלי ד יח( "וארח צדיקים כאור נגה".

מזון גשמי ומזון רוחני

אמרו, שיש בחינת דם לבן חריף בתוך בטן האדם, שזה עושה כח העיכול. ובו גם קשור כל חיות האדם. והוא הולך ומתמעט, על ידי עבודת העיכול, המוטל רק עליו. ולכן בעבור חשבון סעודות, בסכום שניטל ונשאב לגמרי, אז ימות החי. והם אמרו, שהגם שמורכב צריך להפרד, מכל מקום היה הגוף מאריך ימים, כמו הדוממים. אלא אותו המיסוי הנ"ל, מקצר ימיו ושנותיו. עוד אמרו, שהמרבה לאכול, הולך בקוצר ימים, מחמת אפיסת המסוי החריף הנ"ל, שבקבתו.

וזה ענין, )קהלת יב ה( "כי הולך האדם אל בית עולמו", דהיינו, שמת במקצת בכל יום, וימים שלו, הם שיעורי חלקי המסוי, לפי סעודותיו. ואי אפשר להמלט, כי אם לא יאכל ימות ברעב, ואם יאכל ימיתו המסוי הנ"ל. וזה סוד, )משלי יג כה( "צדיק אוכל" וכו', ובא בימים. "ובטן רשעים תחסר" ימיו. וזה שאומרים בברכת המזון, "ואל יחסר לנו מזון", דהיינו, שהמזון לא יחסר להם חיותם, דהיינו, "בעבור שמו הגדול". בסוד מזון רוחני שזה לעומת זה, ומבקשים שעל כל פנים בסוד מזון רוחני לא יהיה חסרון. )וסגולתו שלא … .. וינצל מחולי נכפה(.

וזה ענין, )ב"מ צז.( "גברא דנשי קטלוהו, לא דניא ולא דיינא", דהיינו, בחינת המזון הנ"ל. או הגשמי, להשקיט עצבי גופו. או מזון רוחני, להשקיט עצבי נשמתו. ואולי זה ענין, )ב"מ פו:( שלמה שהיה לו אלף נשים, דהיינו, )מ"א ה יא( "ויחכם מכל האדם", אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דכתיב במלך, )שופטים יז יז( "ולא ירבה לו נשים", וענינו היה, בסוד אלף )חכמה( בינה. אבל זה ראוי בקץ התיקון דוקא. וזה עניין, )מ"א יא ד( "לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו", לעת 'זקנותו' דוקא, הטו לבבו במשהו. ומחמת זה הלך אל אבותיו בשלום. ואחר כך רחבעם בנו, לא שמע לעצת "הזקנים", ואמר )שם יב יד( "אבי יסר אתכם בשוטים" וכו'. ואז יצא לפועל "רחב"עם ו"ירב"עם, וחלקו את המלכות. ומהרחבה יצאו למריבה, שאחר כך והיו לאחדים ב' המטות אלו, )יחזקאל לז כה( "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", בסוד )במדבר כא יד( ו"את והב בסופה". )סוד עקרבים ע"קרב והבן(.

סוד מצוה דמגני

 )סוטה כא.( סוד מצוה דמגני ולא מצלי. אם כן מהו התועלת, אלא בסוד שסתימה מועילה בטריפות )הריאה( שאינו מחמת עצמו, כי כל הטריפות מחמת שאינה מניפה על הלב, ותרי רואין לא אמרין ע"ש.

חילוק מעוה"ז לעולם שלאחר התחיה

אמרו, )עי' סנהדרין צא:( עתידים המתים להחיות במומם, כדי שלא יאמרו שאין זה אותו האדם שמת, וכיון שרואים גם מומם ידעו הכל שהוי' ממית ומחיה והוי' הוא אלקים.

ומכל מקום חילוק גדול יש בין עולם התוהו לעולם התיקון. כי טרם שזכה לתשובה שלימה עליו הכתוב אומר, )דברים כח מג מד( "הגר אשר בקרבך וכו' הוא ילוך ואתה לא תלונו", פירוש, כיון שהגר הוא בחינת הגוף החשוך, העולה למעלה לָרֶשֶׁת המלכות. על כן כל העולמות התלויים בגוף נשמעים לאותו הגר, ואפילו הבית דין והשופטים שבך, ואז נמצא שאין לנשמה במציאות זו שום שפע ופרנסה כלל, כי כן יצא דין מלפני השופטים שבך, כי יראים מאד בעד אותו הגר.

ולכן נאמר אז, "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה הוא ילוך ואתה לא תלונו", פירוש, אפילו מזון מצומצם, ההכרחי להחזקת החיות שלך, מגיע לך בחמלת הגר הזה עליך, שמלוה לך כחות ותאות מגופו הגס והמכוער, כדי לתת לך מציאות לעסוק בחיות הנשמה, שלא להכריתה לגמרי.

אבל אתה מוכרח להחזיר הרוחים והקרן לאותו הגר כי כן הדין, )זהר בראשית הסולם אות קכג, פנחס רכט( ש"כל זינא אזיל לזיניה". ונפרעים מנכסי הלוה מדעתיה ובעל כורחו.

אבל אחר התיקון שזוכים לתשובה שלימה נאמר,  "ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ". כי אז מעלת הגוף יהיה שפל מאד, מפני שכבר הורם והוגש הטוב שבו, בלתי להוי' לבדו, להיות למכון שבתו. וע"כ שאר כחות הגוף אינם נחשבים יותר מגוי הארץ. ואתה תהיה למעלה. כי כתר עילאה ירד על ראש הבריאה, ולכן הדבר להיפך. ואף על פי שהמומים יתקיימו עדיין, מכל מקום, "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה", פירוש, שמצד שפיטת הבית דין ושופטים שבך, לא יתכן להיות להם עתה שום חיות ומזון מצומצם, אפילו כי יתגלה בשתם לעין כל.

אבל אתה תחמול על אותם הגויים ותלוה אותם בחי' חיות ומזון אע"פ שאינם כדאי, אבל על מנת להחזיר, ובאמת מוכרחים המה להחזיר הכל, כי כן הדין שנפרעין מנכסי הלוה מדעתו ובעל כורחו, והבן.

וז"ע )עי' תק"ז תק"ג קמ.( שלילית המרשעת, ממיתה בלילי רביעי התינוקות באסכרה, דהיינו, מטעם הנ"ל, ש"הגר שבקרבך יעלה מעלה מעלה" וכו', וכל משיכו דנשמתין, בהלואה הם מלילית אמא של כחות הגוף החשוכים, והגם שבחי' הנשמה בעצמה שנמשכה בכל דור ודור טהורה היא, מ"מ, כיון שלילית המשיכתן, ע"כ כחה וממשלתה לא תסור מהנשמה כל ימי חייה ברשותה, וע"כ כשמעה שאֵם הקדושה רוצה לקחת הנשמה לרשותה, מיד היא באה בטענתה לתת לה אשר הלוותה לה, ובכח הזה מתגברת על אותה הנשמה ומעבירה מן העולם.

וז"ע כמ"ש, )תהלים צ י( "ימי שנותינו בהם שבעים שנה וכו' ורהבם עמל ואון" וכו'.

אבל ככלות כל הנשמות שבגוף, נראה אז לעין שהוי' ממית ומחיה, פירוש, שזו המיתה בעצמה, היא דוקא בחינת תחיה, וז"ע, ששאל הקב"ה ליחזקאל, )יחזקאל לז ג( "בן אדם התחיינה העצמות האלה", וכו' ע"ש. ואז מכל הנשמות נעשית נשמה אחת

אבל לילית חיבתא באה בטענתה לאמור, כי בנה החי, ואז המלך שלמה ברוה"ק המופיע בבית דינו משיב לה, גזרו את הילד וכו'. ואמו הקדושה מרחמת עליו מאד, ולא תתן להמית את הילד. וכיון שרואין רחימותא דאמא שבקדושה, הכל יודעים שבנה הוא. עי' בסוף מכות )מכות כג:( שכן אמר רבי אלעזר שם, בג' מקומות הופיע רוה"ק.

קנאה

מה שהאדם אינו מפקיד מהונו לאדם שאינו מכיר, אינו מטעם שמא יקחנו לעצמו, אלא מטעם שמא יחסר לו. ולכן לנאמן לו ילוה הונו, ואינו דואג שמא ירויח בהונו, מטעם, )ב"ק כ.,: כא. רמב"ם גזלה ואבדה פ"ג ה"ט( "שזה נהנה וזה אינו חסר".

כמו כן ממש  ברוחני, לא יאמין בשבחו של חברו, לא מקנאה במה שיש לחברו, אלא מקנאה והרגשה חסרון של עצמו, כי כל השבח שבמציאות לאחרים, גורם לו חסרון ודאגה על קנית השבח הזה.

ולכן מאמינים בקל בשבח מתים, מפני שאינו בעולם הזה. ובחינה שאינה במציאות, אינה גורמת חסרון שידאג למלאותו.

אבל בחי וסמוך לו במציאות מתקנא כנ"ל, ובכלל אין שום תנועה באדם מחמת חברו, דהיינו, בשיעור ישות של אוצר חברו. אלא שאור יוצא מישות שבחברו ומכה על המסך של עצמו, הנגרע מאותו הישות, וזה כאב גדול, וזה נקרא קנאה.

דומם דקדושה

הנה לו התקבצו כל החרטומים, לא יבראו בריה חדשה, כי זהו ביד הבורא יתברך, ולא יועילו כל החכמות שבעולם.

זה מקביל לחכמת האמת, כי לו יקבצו כל חכמי האמת לא ילמדו למי שיהיה החכמה הזו, כי העבריות חיות הנה וחכמת האלקים החיים, חיים הם.

אלא שזה הניח הקב"ה לעובדי ה' לקרב תלמידיהם בבחינת דומם דקדושה, כמו שבחיצוניות יש כח בחכמים לפרות ולרבות חכמה בסגולת הדוממים, שס"ז נחלת ה' ונחלת עובדי ה'.

ואין להקשות, אם כן מאי אהני וכו', כי כיון שזוכה האדם להיות דבוק בשדה הקדושה, זוכה לברכת ה' ורואה זרע לברכה, בסוד )בראשית כז כז( "שדה אשר ברכו ה'". וזה סוד צומח בקדושה.

ולא עוד, כי כשמביאים התלמיד למדה זו, זוכה לרוח חיים מהבורא יתברך, ואז כוחו ממש כמו רבו, כמו שאין חילוק בין אב לבנו, כי שניהם מלאכת ה' המה בשוה. והבן.

אך בצלם יתהלך איש

"אך בצלם יתהלך איש" )תהלים לט ז(, נראה הפירוש, שנברא בצלם אלקים, אינו ענין אלא להשתלם במעשים טובים, להקרא איש אלקים, ויפה כוחו לבא לבחינה זו על ידי שנברא בסוד )בראשית ב ג( "אשר ברא אלקים לעשות". ודו"ק והבן.

אך טוב וחסד

"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" )תהלים כג ו(, הנה איתא שכל העולמות כגלדי בצלים נתונים זה בזה, ועולם הזה בתוך כמו נקודה. נמצא, שכל קוים וצינורות השפע, עוברים דרך נקודה זו, דמיון קוי עיגול האברים על נקודת המרכז מראש לסוף וכולם יפגשו בנקודה. וזה ענין שישראל גורמים שפע לעולמות, מפני שהצינורות וקוים כביכול נפסקים ונסתמים במקום פגישתן בעולם הזה, עולם הקליפות, ולכן כביכול נפסק השפע לעולמות, העובר מראש לסוף, דרך העולם הזה.

וזה כח הצדיקים המיחדים בחינת חומר וצורה, כל אחד ואחד בדרגא דיליה, ובזה מתקנים הצינורות ו'מגיעין' הקוין זה לזה, ומעבירין שפע אין סוף ובהירות גדולה לכל העולמות, וזה שטוב וחסד רודפים אחר אדם כל ימי חייו, כדי שיהיה להם מקום לעבור, ואם ח"ו האדם אינו מרחם עליהם ומעלים ... מדה נגד מדה, שרודף אחר מזונותיו ופרנסתו, ואינו מגיע או אם ... ... עם פרנסתו בכבדות ר"ל, וזה יסודו של אדם הגשמי, הוא אש הגאות, זה הנותן קיום לגשמיות בעוה"ז, וזה המפרידם מקדושה, כאמרם ז"ל )ערכין טו:( "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". וכשעובד, זוכה ברוב עבודתו ועול תורה לבא לידי עניוות, מיד זוכה לגילוי שכינה, ואותם הזוכים פעם אחת בחייהם לגילוי שכינה, אי אפשר להם בדרך הטבע להתגאות כלל, מפני שבמעשה בראשית יתוש קדמו, ואם כן לא די לפנים וקודם לזה, כשהיה בריה אחת נבראת במאמר פיו ית' וית', כשאר בריות העולם ... ... שפל מהם הרבה, כי בוש ומתיירא מן היתושים ופרעושים שקדמו אותו, שלא יצטרך להם עוד פעם.

וז"ש )ב"ר ס"ו ה( "צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה", )ישעיה סג ט( "ובכל צרתם לו צר", כביכול ולא זזה שכינה וכו', כמ"ש )ויקרא טז טז( "אני ה' השוכן אתם וכו'", ואם כן, איך אפשר להביא רגלי המלך למקומות וכו', ולא עוד אלא שצריך עוד להיות הולך, כי לא תמו לו כל החטאים, וזה לא ימלט כמובן, ואם כן איך אפשר להביא וכו', והבושה מרוממות א-ל, רבה מאד, בגין דאיהו רב ושליט על כל... וזה צריך להתגלות על ידינו והיסורים גדולים.

וזה שאנו מבקשים בכל ראש חודש, )בתפילת מוסף( "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו", כיון שעדיין צריך לעלות החדש, על כל פנים לא יהיה על מזבח הישן, בגלותינו שהוא שכלתנו של אדם, שזה חרפה בעדנו ויסורים לסבול זאת, ואיך אפשר וכו', אלא, "מזבח חדש תכין", על עולות ראש חודש, בדרך כבוד, וזה )תהלים קטו א'( "לא לנו ה' לא לנו כי אם לשמך תן כבוד", שיהיה אפשר לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם בלי בושה וכלימה.

וזה שאנו מבקשים בברכת המזון, "ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול", כי הגם בעניותינו צריכים אנו למזונות להחזיק חיותנו, אבל לא בדרך שקודם יחסר לנו המזון, "בעבור וכו' כי הוא אל זן ומפרנס לכל", פירוש, עד עתה היה מפרנס אפילו לרשיעיא, בסוד מביצי כנים עד קרני ראמים, לכן אנו מבקשים, שמהיום ולהלאה לא יחסר, אלא כאמור )תהלים קמה טז( "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", שיאמר לצרותנו די, לגילוי אלקים חיים לעיני כל בשר, ואז יהיה ההליכה מחיל אל חיל, מתחילה עד סוף ברצון שנינו, וזה יגיע לנו על ידי ברכה מלשעבר, בסוד הזן את הכל, בין לצדיקים ובין לרשעים כנ"ל, וכשאומרים ברכה זו בהכרה שלימה, אז עין בעין נראה שמלכותו בכל משלה, ואין צריך לראות אחרים, כי כבר השכין שכינת עוזו בנו בקביעות בסוד השביעה השלימה והבן.

מפלת הגאים - ירושת השפלים

"באש הוי' נשפט" )ישעיה סו טז(, פירוש, כי ב' מושלים הראשיים מתחילה באים ברעש גדול, כי מתגאים מאד, כאילו ניתנה להם ממשלה אמיתית בארץ, ואינם נכנעים בפני שום בריה שבעולם, וגאותם לדמות לעליון, בסוד, )ישעיה יד יד( "אעלה על במתי עב אדמה לעליון", אבל שם מפלתם, )תהלים קלח ו( "כי רם ה' ושפל יראה". ועל השפלים ממשיך חוט של חסד, והמושלים הנ"ל, נכנעים אז מאד, כמעט שבטלים ממציאותם, ואז מקבלים סוד גולת הזהב, הנמשך על חוט של חסד הנ"ל, וכיון שגולת הזהב הולמתם, יורשים הממשלה מאביהם ומנהיגים הנהגתם בעניוות גדולה, בסוד, קול דממה דקה.

ספירות

סוד הספירות, הוא סוד אצילות, וגדרם הוא חלק שנתן האין סוף ואין תכלית, שדרך בו ישיגו אותם, ומחֵלֶק מכירים הכל, פירוש, שהספירות הם אלקיית, ולאלקיית אין גדר מקום, כי הגשמיים לא יפסיקו את הרוחניים, וכל הקירות לא יחלקוהו, על כן אינך צריך לרומם עולם האצילות למעלה מכיפת הרקיע, כי הוא נמצא עמך תחת גג ביתך ובלבך, כמו למעלה מכל הגלגלים, כמובן, ופשוט הוא, אלא המה בחינת אלקיית, מה שניתן להשגת הנבראים. )הנבערים(

דרך משל מהכרת האדם, כי )משלי יב ח( "לפי שכלו יהלל איש". והוא עיקר האדם, ואיברי גופו כמו לבוש לו. הכרת רוחניותו, שהיא העיקר, המה כמו הדמיון והזכירה, והרגשים שלו. והכרת גשמיותו, שהיא רק לבושו, המה האיברים, ידים, רגלים, חוטמו, עיניו וכו'. וכשפוגשים בחושך אדם שמכירים, הוא בא במוחו, בחוטמו, בעיניו, ידיו ורגליו, אבל לא עליהם פונה הכרתך באמת, כי כל הגשמיים שוים, אלא הכרתך פונה אל שכלו ומזג דעתו והנהגתו, שכל זה הם ענינים רוחניים, ומכל מקום באים בחושך, כגשמיים, דהיינו, בהתמדת ההסתכלות על הילוך והנהגת איבריו, אתה מכיר על ידם דעתו ונשמתו שרק זה העיקר בהכרה. וזהו מחמת שכח הפועל בנפעל, והגם שעל ידי אבריו הגשמיים, הכל נעשה, מכל מקום, ידוע שאין להם כל כח בפני עצמם, אלא שכל האדם ונשמתו  פועל בהם, והמה רק נפעלים הימנו, לכן בהסתכלות על מנהג הנפעלים, מכירים מעלת וחשיבות כח הפועל לגמרי, כפי ההתמדה אתו.

לפי זה נבין, שאיש האלקי, שהתברר לו סוד השגחה פרטית לאמיתה, נמצא שהוא מכיר רבונו לאמיתו, כמו איש את רעהו, דהיינו, שרואה בכל הנמצאים שבעולם הזה ובכל מקריהם, שהם לבורא, כמו גוף, לנשמה. כי לולא שפעו התמידי עליהם, הרי הכל חרב בין רגע, כמו ביציאת הנשמה מהגוף, שמיד הוא חלל חרב, על כן די לו שמסתכל על מקרי העולם, והוא רואה באלקיית ממש, כי כח הפועל בנפעל, ומכל מקום הכרה זו אינה מצויה לכל, זולת למקימי התורה ותנאיה, וזה סוד קו ונקודה.

כי באמת נקודה זו אינה פנויה וחללה, כי כבר מלאה כל טוב, אלא צריכה להתברר לחושי האדם במשך זמן, ודרך הבירור הוא בחינת הקו הנ"ל, מלשון, )תהלים מ ב( "קוה קויתי". סוד, )שם נא ח( "בטחות ובסתם חכמה תודיעני". ודומה לקוי אור היורדים מהשמש, שאינו נהנה אלא המזדמן למקומה, ולוא ישב אדם לאור השמש כל היום, לא יוליך עמו כלל בבואו כרגע במקום אפלה כמושג, ומקומה של פגישת  הקו בעולם הוא במקום אמונה, כמו   שכתוב,   )שה"ש ד ח( "תשורי מראש אמנה".

צמצום א'

אמרו ז"ל, שנקודת הצמצום דאמצע אין סוף, דהיינו, שמקיפו מכל צד, שנראה אין סוף ב"ה בעולם, בדרך חוט המקיף מכל צד, ומחזיר כל חסרון לשלימותו יתברך, ואחר כך נעשה צמצום בהארה זו, דהיינו, שמסלק בחינת האור השלם, ומתגלה שמכבר הושרש באותו הצמצום, שהוא גם מקיים כל המציאות שהיה ויהיה, והבן.

וזה סוד הספירות המגולים ובאים שם בדרך הדרגה, אם כן במקום הזה, מושג שני דברים, א' בחינת השורש שהושרש בצמצום, ובחינת סילוק אור, וכיון שהסילוק גילה השורש שהושרש, על כן כל כונת הסלוק לגלות זה שצריך טעם, והאמת היא, שכל קיום התורה וחוקותיה זוכה לשלימות השפע, שזה שופע מבחינת המקיף השלם כנ"ל.

אבל עדיין לא נודע מה טיבו של השלימות הזה, והגם שמושג לו בכח ובמחשבה, איך השלימות הזה בולע אל תוכו, כל מיני החסרונות שבעולם, אבל כל זה בכח, לכן בסילוק אור הזה, מתגלה השורש, שמכבר הושרש בנברא עצמו, שבכחו סובל את עולמו.

אבל בשיעור הזה נעשה חדשות, דהיינו, בחינת נברא חדש, שעומד ומקטרג בבחינת סטרא אחרא, סוד, )קהלת ח י( "ראיתי רשעים קברים ובאו". מה שבסוד אור המקיף היו אבודים ונשכחים, בסוד השורש, שנתגלה בבחינת,  'זה לעומת זה', וזהו כל הכונה, כי עתה, כיון שבכלי מושג השלימות המתקן הכל, צריך לגלות כל החסר בפרט, שיהיה מושג ונודע בפועל החסרונות, איך שהשלימות האמיתי מתקן אותם בפועל, וזה … גדול כח השלימות שהשיג מכבר …  מתברר זה מעולם, ודו"ק.

וזה סוד, )ע"פ שבת כח.:( תחש שהיה בימי משה קרן אחת היה במצחו ושש ומתפאר בגוונין שלו, ולא נתגלה אלא באותה שעה, והוא  טהור. שסוד תחש, בסוד, )איוב לא ה( "ותחש על מרמה רגלי". שזה סוד, )בראשית מט ד( "פחז כמים" וכו'. שהוא מלשון )תהלים קיט ס( "חשתי ולא  התמהמהתי" וכו'. והבן. ולכן נבחרו עורות תחשים לכסוי על המשכן מלמעלה והבן.

ותוכן הבהירות באותו מעשה הוא, כי לא היה לו שם סמיכות בעולם, מפני, שלפי גודל התדבקותו בשכל המקיף את כל העולם, כן התפשט מכל עניני לבושים דהאי עלמא, והוא כמו אדם הראשון בשעתו, ועל כן היה נסמך על הצדיקים והחסידים שבכל דוד ודור, וגודל קדושת ישראל ותורת אמו, רצה לומר, שההרגל הוא טבע שני, אבל לאט לאט, בהתדבקו בשכל המקיף, ראה את עצמו גבוה מכל העולם כולו, והיה רואה בדור דור ודורשיו, עד דור דעה, ועד בכלל, על כן הוא יחיד נברא מחדש, ואין אחר בעולם, מכל מקום בחמלת הוי' עליו, באה אמונה וקבלתו, ולא פסק את החוט הזה.

וזה שאמרו בזהר, )זהר קדושים הסולם אות סב( "אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום, חד צדיק עבד שמושא בנוקביה". בסוד, )בראשית כח יג( "והנה הוי' נצב עליו". לשמרו, והוא הנקרא צדיק גמור, ולכן היה מותר לו להתחרות ברשעים, כי )ברכות ז:, וש"נ( "צדיק גמור אינו בולע".

אבל אחר כך, בבואו להאי עלמא, חזר לתוך כלל ישראל ונסמך עליהם, ומני אז קשה לו  הדבר להיות נקרא צדיק גמור, ולכן נאמר  לו, )תהלים לז א( "אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה", והבן.

כי באותו הרגע בבואו למקום העליונים, נפשט מלבושין זה, פירוש, עלמא הקדושים, והוא אינו במקום הדביקות, עמו כמו  שהיה אדם הראשון, על כן ניזוק בכל פעם, והבן.

וזה סוד שנאסרו עמוני ומואבי לבוא בקהל הוי', אבל הנקבות מותרות, כי קרקע עולם הן, ולא עביד ולא מידי.

צמצום א'

והוי יודע, שבזמן שליטת חוט המקיף, גם לא היה שינוי בעצם חלילה, אלא בסוד, הארה מרווחת והארה מצומצמת, כי כאשר מושפעים, הנבראים בהרחבה, ממילא השמרים שוקטים במקומם, ולא יעלה על דעתם להתערב ביין, אלא אדרבה, עומדים כפותים תחת הקדושה, וכל מגמתם לשבח הקדושה, כי כן טוב להם, וכמו שאדם שולט על עצמו, על ביתו ועל בהמות וחיות החזקים ממנו, ואינו מתעמק לחקור מה הטעם, מפני שכן דרך הטבע במושכל הראשון, והחקירה בהם בילוי זמן בעלמא.

 וזה סוד, )שמות יא ז( "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו". שזה המראה האחרון בהר הקודש. אשר לפי שורש בני ישראל עצמם, כל הכלבים אלמים לא יוכלו לנבוח, והבן. וגם נודע להם, בסוד, )שם ב כה, ד לא( "וירא אלקים את בני ישראל". "וכי ראה את ענים". אשר בסוד הארה מרווחת, אין מקום לחקירות, כי כל שבעים לשון )האומות(, שכולם חקרו בכל כחם והבנתם, והודו ושבחו להקדוש ברוך הוא, לא בחר הקדוש ברוך הוא בגוים האלו, אלא דוקא בזרע ישראל, בסוד השורש, שהשורש שהתגלה בצמצום א', ואם כן מיד נודע בכלל מעלת השלימות, הניתן לבני ישראל, אבל היה בכלל, וגם בסוד כפיה, )שבת פח.( שכפו עליהם את ההר כגיגית וכו'. וזה מחמת הבושה כנ"ל, שנראה להם כצולמא דלאו איהי הגון ליה.

לכן  היה צריך לגלגולים רבים, ומשה רבינו ע"ה, נקבר בסוד אותה הצולמא, ולא הכניסם לארץ, כדי שיתגלו כל הפרטים מהרע בפועל, בסוד, זה לעומת זה, אשר השלימות סובב עליהם בדרך הדרגה מתקן אותם, ואז לא יתביישו בני ישראל בנחלת אבותם, אלא אדרבה, מתהללים בה מחמת בירור חושיי בפועל, וזה כל התכלית והרצון, דהיינו, החסרון עצמו הוא המעלה, ותו לא מידי.

היוצא מהנ"ל, שכל החידוש הנרצה על ידי הצמצום, הוא, שיתגלה כסא הדין וכסא הרחמים, שהחוטא יסבול עונש מר מאד  על  חטאו, ומחמת זה הולך ומסתלק מרשעתו ודיניו. והתמים במעשיו, יקבל טובה ופליטה גדולה, ומחמת זה הולך ומתמם ביותר בכל דרכיו, ומסתמך בכל מיני מקריו רק על הבורא לבדו, בסוד, )דה"א כט יד( "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". וזה שָלֵו וזה יתיסר, ועליהם יֵרָאֶה הוי', שכל הנברא לכבודו ברא, ולא יסלק שפעתו מהם כרגע, ואומר להם, )תהלים פא יא( "הרחב פיך ואמלאהו". והבן.

שלש מראות בצמצום

שלש מראות בצמצום. א. שהצמצום נראה רק במקום אחד, אבל בכל סביבותיו אין סוף ברוך הוא.

ב. שהאין סוף ברוך הוא, משאיר אותו מקום הימנו.

ג. שבמקום הזה מתגלה שורש הדין.

פירוש, המסתכל בתמונה א', הרי רואה, שנמצא הרבה כחות ופעולות לאין סוף ברוך הוא, אשר באותם הפעולות לא נגע הצמצום כלל, אלא בפרט אחד, שענינו בריאת נבראים להנהיג אותו, ושיהיו תלוים עליו יתברך, ועל כן מה שהיה כל הפעולות כלול בו, כי טרם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, עתה עלה ברצונו, והמשיך פעולה חוץ הימנו, וזה סוד, נברא ומקומו, והבן.

ולכן, תמונה ב', לא היה צריך לצמצם כלל משאר רוב הכוחות, הכולל אותם, שהם בלי שיעור ומספר, אלא רק מאותו מקום שהוא סבה טובה לנבראים, ויתר הכוחות עומדים ומסבבים אותו מקום הצמצום, ובזה תבין מה שנאמר, נקודה בהיכליה.

תמונה ב' פירוש, שמובחן בה ב' הוראות, א', שהספירות המחודשות אחר הצמצום, היו נכללים באין סוף ברוך הוא, דהיינו, בכח השלילה. דרך משל, כמו שעניין חיים שולל מות, כן היה כולל אותו החידוש בבחינה שלילה, כי לולא זה, לא יתכן היה כלל לעשות אותו החידוש, כי אותו כח המוגבל עתה, היה כלול בבלתי תכלית, בלי גבול, ולכן כל הגבול שהתחדש, היה הבלתי תכלית  מצייר כביכול במחשבתו בלי גבול כלל, ואז עמד והוציא אותו בגבול, ודו"ק. וזה סוד התמונה, שהאין סוף ברוך הוא, משאיר אותו המקום הימנו, כי היה מקודם ציורו בלי גבול, ומחמת זה יוצאת צורה זו בחידוש.

תמונה ג' פירוש, שאין הצמצום העדר בלבד, אלא גם קיום, דהיינו, שנמשך באותו המקום מבלתי תכלית הנקרא גבול, שאותו כח פועל תמיד על הנבראים בעלי תכלית, פירוש, כי היה יכול לברוא המקום בהעדר אור הבלתי תכלית, שלא ינהג את בריותיו, אלא בזה האור שנמצא אחר הצמצום, אבל לא כן דרך המאציל יתברך, כי מנהגם גם באותו גבול שיש מן הבלתי תכלית לתכלית, אשר הגבול הזה פועל גם הרבה בנבראים, ולכן נראה בתמונה שגלוי כאן שורש הדין.

לכן בדרך הצמצום ממשיכה הפעולה, חוץ הימנו התחדשו אותם שני דרכים, א', הוא הדין … כי הוסר הבלתי תכלית ונשאר גבול.  ב'. שהמשיך האין סוף ברוך הוא אור חדש לדרך הזה.

דרך משל, מי שעומד נגד השמש, רואה השמש, גם מרגיש זיו השמש ואורה, אפילו שאינו מסתכל בה, ולא יתכן לחלק בין הרגשה ובין ראיה כלל, אלא שמעיקרא היה בלי גבול, ועתה בגבול, ומכל מקום, נמשך מעצם השמש כמקודם, שבאותה בחינת הזיו אין חילוק, ובזה תבין עניין אור חדש, הניתן בגבול המחודש, שמתיחס  בעצם אלקיים, ולא נקרא מחודש, אלא כלפי הגבול, אשר טרם התהות הגבול היה ההארה דבדרך הגבול הזה מן הנמנע לגמרי, ועתה נודע ונתברר שכל יכול, ומאיר ובא בדרך החדש.

וזה סוד, כל הארות אצילות שהם עצם אלקיית, ועניין חידושם הוא דוקא לערך הנושא, ויש להם שינוי בכמות, כי נתצמצם האור ונשאר שיעור קטן, כי על כן נקרא אור הנאצל, רשימו, כי כמו רושם קטן  מהאור שלפנים אין סוף ואין תכלית.

ועוד יש להם שינוי באיכות, כי מקודם היתה הארה בכל המציאות, כמו הארה טבעית ומחויבת, מה שאין כן לאחר הצמצום, שאין ההארה טבעית אלא רצוניית, שתלוי במאציל, וכחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר, לכן מושג שלש תולדות בצמצום,  הראשון, בחינת הסרת בלתי תכלית מעצמותו, שהוא עניין הגבול המתחדש. השני, הוא אור נאצל  שלא היה מושג מציאותו בדרך כזאת. השלישי, הוא בחינת אור רצוני, שהוא בלתי מחייב, אלא תלוי ברצון האדון היחיד.

ובדרך זה מובן, )שמ"ב כג א( "דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלקי יעקב" וכו'. כי העולמות מתגלים בסוד כלל ופרט, והם שני כתובים המכחישים זה את זה מקצה לקצה, כי בסוד הכלל, סוד אין סוף ברוך הוא, טרם הצמצום, יחודו יתברך מתעלה ומתפאר על כל הברואים, כצדיק כרשע,  אשר הנוקבא, בסוד הנוקבא שבה דוקא מתעלת ומתנשאת לכל לראש, והנקב להר גדול, בסוד, )ישעיה ב ב( "נכון יהיה הר בית הוי' בראש ההרים". )תהלים לז י( "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". כי רשע מכתיר את הצדיק בסוד הכתוב, )תהלים מח ה( "נועדו עברו יחדו" וכו'. )מלאכי ג יד( "שוא עבד אלקים" וכו'. )שם  טז( "אז נדברו יראי הוי' וכו'. ויקשב הוי' וישמע וכתב ספר זכרון לפניו".

 וזה סוד, )אבות פ"ג ב, זהר משפטים קיג:, תצוה קפג.( "חרות על הלחת, אל תקרי חרות אלא חירות", אשר לפי  עומק החריתה והחריטה, מתגלה רחמים, כי לפי משפט הבריה השפלה, אין בכחה כלל לקבל באפס מה מהמאציל, ואפילו כשיתן עליה מהודה, לא תפנה כלל לזה, ולא תכירו כלל, ויהיה נאבד ממנה, כי העור לא יבחין במראה הלבן, ומרוב עמקות הבורא, לא השליך את הבריה לאבדון ממנו יתברך, אלא אדרבה באבדון ותהום הזה מוכרח לשוב אליו ברוב פאר והדר,  ומוריד שאול ויעל, כי מחמת תוקף הצמאון יהיה כבור סיד שאינו מאבד אפילו אם לא הכניס לתוכה אלא טפה אחת, ותבוא בפיה כמים קרים על נפש עיפה, ויותר מטפה אחת קטנה לא תוכל שאת לפי עכירותה, וזה תמיהא דמדכרי אינשי, א' שלפי זכירת הבריה עליונה … … .

עניין שני הקצים

עניין שני הקצים, נראה כי טרם שנתגלו כסא דין, וכסא רחמים, היתה בחינת השפע בבחינת קץ הימים, ותכלית כל מעשה, ואם כן היה קץ בחייו, כי למה לו עוד לחיות, ומה ירויח באותו החיים, כי אין שלימות אחר שלימות כנודע. וזה עניין קץ הימים, שמזה התפשט בחינת קץ כל בשר, והבן. וזה יתגלה במעמד הקדוש, בחינת קץ הימין, פירוש, לא קץ של כל הגוף, אלא קץ הימין, שהושלם כל צרכו.

אבל אחר זה מתחיל עבודה ותיקון השמאל, ובאמת אם היה מובן בשעתו לא היה צריך לזה שום אבוכות ולא היה האור הגדול כהה מן העור, אבל טרם הבינו התכהה האור דצד הזה, על כן נקרא תמיד צד שמאל, יד כהה, וזה סוד תפילין של יד, אשר בהנחתן נאמר, )שמות יג טז( "לאות על ידכה" וכו'. אבל באמת הוא שולט בשוה בשני ידיו, ולא יחטיאו את המטרה.

וזה סוד הכתוב )בראשית כז מו( "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים". כי יהודית בת בארי החתי, ובשמת בת אילון החתי, נשי עשו … … הזיו של קץ הימים, ואם כן למה לי חיים, ודו"ק.

וזה סוד, )איוב לה ו ז( "אם חטאת מה תפעל בו וכו', אם צדקת מה תתן לו". כי מתה … … תאות נפשו, ורשע מכתיר את הצדיק, כי החטאים נזרעים, ויוצא שוב מעלה פאר ויופי. ואז, )דברים כו כב( "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל". וקטן וגדול שוים עושים רצון תפקידם, ואין עונש לרשעים, ואפילו שכר נמצא להם בסוד, )אבות פ"ה מ"ט( "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו". והבן, ועל כן נאמר לה, )חולין ס:( "לכי ומעטי". שיהיה המיעוט בדרך הליכה, והבן.

והשכל הזה, מתגלה לצדיקים לעתיד לבא, בסוד, )שמות לא יב( "לדעת כי אני הוי' מקדשכם". כי השכל הזה , בכל רגע אשר מעלים על דעתם, מוליך עמו זיו ושפע של קדושה מאוד נעלה מזיו השכינה, וסודו, שֵכֶל הפועל, בסוד, "ישבעו ויתענגו מטובך". כי שאר השכליים אינם פועלים תענוג, אלא בעת החידוש, כמו שמחה של התרת כל ספק, שבעת חידושו ממשיך תענוג, אבל אחר כך מיד שבע  ואינו מוליך אתו תענוג כלל.

מה שאין כן טבע השכל הנ"ל, כי אפילו אלף  פעמים ביום, יכולים להמשיך אתו תענוג נפלא, ואחריו שפע גדול מקדושה, טהרה וחכמה, בכל אשר יסתכלו, ולא עוד, אלא אם ירצו לעמוד על איזה עניין מנסתרות, המה מעלים השכל הנ"ל על דעתם ומיד נפתח להם, ודעתם כפתחו של אולם.

וזה סוד )משלי ג ח( "רפאות תהי לשרך". )שם ד כב( "ולכל בשרו מרפא". שרך, היא הנקודה. כל בשרו, הוא בכל אשר יפנה ישכיל. וזה סוד, )ישעיה נב יג( "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". וזה אור של יום הראשון, בסוד, )תהלים מב ט( "יומם יצוה הוי' חסדו". יומא דאזיל עם כלהו יומא, ודו"ק. וזה סוד )משלי כב יח( "כי נעים כי תשמרם" וכו'.

אבל סוד  הפרי, סוף מעשה הוא מהפך להפך, כי )עי' חגיגה יב.( צפה הקב"ה  שאין העולם כדאי להשתמש באור הזה, גנזו לצדיקים לעתיד לבא. )משלי כז יח( "נצר תאנה יאכל פריה". )ישעיה סא ז( "בארצם משנה יירשו". )ירמיה כג יט( "וסער מתחולל על ראש רשעים". )שם יז יח( "ומשנה שברון שברם". וכאן מתגלה שכר טוב ונפלא לצדיקים, )חגיגה טו., ילק"ש ירמיה פי"ז רצט(  ונוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, כי )איוב כז יז( "רשע... יכין וצדיק ילבש". ועונש מר ויסורים בלי שיעור לרשעים, ונידונים לדורי דורות, עד שנעשים אפר ומונחים תחת כפות הצדיקים.

וצריך לדעת, כי נבין, )מלאכי ג ו( " אני הוי' לא שניתי" וכו'. והיכן התקיימו שני הכתובים הנ"ל, בשני הקצים ההפכיים, קץ הימים, וקץ הימין.

הכתוב השלישי, באמת מכריע ביניהם, הוא סוד,  פרשה קטנה שבתורה. סוד, )בראשית לו לא( "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום". עיין באדרא נשא,  )הסולם מאות יא ולהלן( כי שם חידוש מיוחד, משני הכתובים הראשונים. כי בכלל בא השפע לג' ראשונות וז"ת ביחד, ובפרט בא השפע דוקא לז' תחתונות דרך צנורות, וג' ראשונות טפלים עמהם, ובכתוב השלישי, במלכי אדום, בא השפע בשלימות וטהרה לג' ראשונות דוקא, אבל הז' תחתונות מלכי אדום לא יקבלו אותם וימותו בחרפה.

נראה, כי ידוע, שכל עילה צריך להיות מקוים מעילתו, פירוש, כמו ששורשו יוצא מעילתו, כן הוא מחויב לקבל שפע  תמידי לקיומו מעילתו.

וזה סוד שנמחו דור המבול, כי בהיות שהמלאכים התערבו עמהם בעולם הזה, ועל כן היו מושפעים משורש האין סוף ב"ה, אשר המושפעים משרשו ית', לא יתכן עוד לקבל ממנו שפע לקיומם התמידי, כי המורכב צריך למזון לחלקי המורכבים בו שיתיחדו ויתקימו.

אבל המשפיע מאיר פשוט בלי שום הרכבה, הרי די בו מן השלימות, ולא יתכן עוד להמשיך שפע חדש אצלו, וזה סוד שאמרו, )איוב כא טו( "מה שד"י כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו". כי אפילו כשהיו חסרי השפע, הלא הכל שוה לפניהם, ולא היה להם שום פתחון פה לפני הבורא יתברך, לבקש שפע ולהתפלל לפניו, וזה שכתוב, )בראשית ה יג( "כי מלאה הארץ חמס". פירוש, כי כבר ידעו להחזיק השפע בחזקת היד, בסוד, )עי' זהר בראשית הסולם אות שפה( אנא אקפי ליה אשא, וחברו אמר אנא אקפי לה מיא, כי היו יודעים השם  שנברא בו שמים וארץ, ובגלל זה באו על קצם. )קהלת יב ו( "ותשבר כד על המבוע". ונמוחו מעל פני האדמה. בסוד, )בראשית ו ז( "כי נחמתי כי עשיתם".

… … אבל הטעות הנ"ל מהשכל הפועל עוד לא יצא מלבם, אלא שהתרחקו מהם, וכדי לברר זה, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, אשר שם היה השכל הפועל בכל תפארתו, ומכל מקום לא קבלו התחתונים את האורות עד שסלקו ידיהם מהם והיו כמתי עולם.

ועתה ידוע מה היה דרש מעמנו, כי סוד האור הגנוז אמיתי, וסופו על כן להיות שולט יחיד, מעביר כל רע, כל אשר היה מבואר בכלל.

 אבל צריך לדעת שעדיין תלוי ברצון הבורא, לכן הראם בפרשה קטנה, שהשכל הפועל זולת עזרתו ושפעו, לא יפעול כלום. ועתה שיודעים כי לשפע הם צריכים, אפילו כשיושלמו בסוד אור הגנוז, ידעו תמיד שצריכים לשפעו הטוב הנצחי, הא כיצד, אלא מחמת שעברו בעולם  הזה, וטעמו משכר ועונש, בסוד הפרט, וראו מעונשים המרים של רשעים, שמאבדים העולם הנברא בעשרה מאמרות, וכיון שנבררו  שני דרכים בפועל, אז יקחו מעולם הזה  עטרה לראשם, שסודו, הגם שיוכלו להסתכל באין סוף, מכל מקום למען עשות הרצון ולהמשיך להם קיום תמידי, בהשפעות חדשות יהיו עיניהם למטה, ולבם למעלה, ויהיה הרווח כפול, בסוד, )ישעיה סא ז( "בארצם משנה יירשו". א. שבאמת יומצא שורשם באין סוף, ב. יודעים איך לקבל שפע יתברך לנצח נצחים, בסוד, )ברכות יז.( "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה".

בא וראה החילוק העצמותי מלפני הבירור, עד לאחר הבירור, כי מקודם היה הטוב והרע מעורב, כי לא הוכר כלל, )מלאכי ג יח( "בין עבד אלקים לאשר לא עבדו". והיה כצדיק כרשע, זה בא בקורתו, וזה בא בחביתו, ולא יוכר דל לפני שוע, וזהו באמת סוד היחוד האמיתי, אבל בסוד הבירור על ידי האי עלמא, דהיינו, אחר הצמצום, שהסתלק סוד אין סוף ממקום זה, אז ניכר בטוב, "בין עבד אלקים לאשר לא עבדו". כי, )ישעיה נז כ( "הרשעים כים נגרש". ויעלו מימיהם רפש וטיט, כי נגלה הדבר למפרע, אשר כל רמות רוחא נקטי להני גברא, ומה שהיו עושים בהתר, היו עושים אחר כך באיסור, ולכן היו צריכים לקליפות שינקו מהם את חלקם הרע בפועל, עד שלא יעלה עוד דעתם לרצות, מה שלא שייך בלתי להוי' לבדו, ואז ראויים למצב הקדום, בעטרה נוספת על ראשיהם.

צא ולמד, מטענת ישראל על ים סוף, כמ"ש ז"ל, )פסחים קיח:(  על הכתוב, )תהלים קו ז( "וימרו על ים בים סוף מלמד שהמירו ישראל באותו שעה ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצריים עולים מצד אחר". כי עון זה נמשך מחטאם הקדום, אשר היו בעיניהם כצדיק כרשע, אשר עליהם יראה הוי', שזה שקר גמור, שסוף סוף בגמר התיקון, הגם שהרשעים יהיו גם מתוקנים, כמו באור דיומא קדמאה, אבל יהיו עוד זוכרים מעונשים הקשים והמרים, אשר עברו עליהם בשאול ואבדון בעולם הזה, ועל כן לא יעלו על דעתם, להגביה לבב, בהתנשא לאמור, אני אמלוך, אלא יהיו גרורים תחת כפות רגלי הצדיקים כאפר, שבאופן זה דוקא מתראה עליהם היחוד, בסוד, )ש"ב יד יד( "לבלתי ידח ממנו נדח". וזה סוד הכתוב, )שמות יד ל( "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". … עליהם נבואה, )שם יג( "לא תספו לראותם עוד עד עולם". כנ"ל.

… … ואפילו אם יחטאו ויגעלו בכל הגיעולים והבלים, לא יוכל אלהיהם להמלט מידם בשום אופן, כי בגלל זה, נתנו מכספיהם בעדו.

מה שאין כן הקב"ה, אומר לנו, )דברים כג י, טו( "ונשמרת מכל דבר רע. כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחנך" וכו'. )ויקרא כו יא( "ולא תגעל נפשי אתכם". ובאמת מנהגו כן אתנו, באשר יאיר פניו אלינו בעת לכתנו בתנאיו, ובעת יפתה לבבנו, מהסתיר פניו ממנו, וזה מאד נאות לא-ל הכבוד.

ויש לדעת, שכמו אישים השכליים, תופסים המושגים שלהם  ברשותם, כמו כן בעלי החומר תופסים המושגים שלהם ברשותם, כי זה וזה אחד הוא.

וזה עניין הזכרון והשכחה המשמשים בעולם, אשר ברצות הוי' דרכי איש, ישפיע עליו כח הזכרון, כמו שנאמר, )במדבר טו לט( "וראיתם אתו וזכרתם". אבל בלכת האדם אחר תאות לבו וגילגוליו, ישרה עליו השכחה, ושוכח את תלמודו, וזה עניין, )דברים ד ט( "השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". פירוש, השמר לך מתאות גופך ויצרך, ואם לאו, תדע אשר תשכח, אפילו אותם הדברים שכבר ראו עיניך, וזה נאות לא-ל הכבוד, שאין שום כח שבעולם להאחז בו לצמיתות. וזה היה טעותם של דור המבול, ודו"ק.

סוד הצמצום

סוד הצמצום הוא נמשך מאור רשימו והרחבה מפעולת הקו. וכשאדם קורא בספר, מתדבק באור רשימו, שהוא רואה מעשה רשימות האותיות, שחכמת רבו מצומצם מאד בו. וכיון שכבר נמצא ברשימו יחוד קו רבו, על כרחו מתעורר גם בו כח הקו, ונעשה יחוד קו ורשימו, ומצמצום הזה הוא בא לאור גדול.

דבר הצמצום

דבר הצמצום היה לגלות שמותיו יתברך לנבראים, שבהיות הנברא משתוקק לחזור לשורשו, הוא מסתייע הרבה על ידי הזכרת שמותיו יתברך, אבל לפני זה כשהיה מושפע מאין סוף, לא יתכן להזכיר שום שם וכינוי, אלא שם אחד, בסוד, )יחזקאל לז יז( "והיו לאחדים בידך".

כי בכל מקום שנתן עיניו היה רואה אחדותו ית', ולא כל שם  וכינוי, וגם לא היה חסר לנברא כלום, כיון שעמד בסוד זה, כי כל החסרונות הם רק הכנה לאור הזה.

ובזה שהמשיך הפעולה חוץ ממנו, )סוד פעולה הוא גילוי שכל הפועל, ובורא ומתקן את הנבראים( נתן מקום פנוי לנברא, שהיה הנברא מצרף אותם האותיות שהתפזרו, שהוא הולך בכח עבודתו ומצרפם לאט לאט, לרגל המלאכה לתיבות, והתיבות למאמרים שלימים, ואז מתחדש על אותם התיבות שצירף, אור אין סוף ב"ה, כטרם הבריאה.

צריך לדעת, כי הגם לאחר הצמצום, כל פועל הוא פועל מוגבל, אבל הפעולה עצמה, אין לה כל גבול, כי אין לפעלה כל יחס עם חוקי הגבול שהתחדש, כי כל אור שבעולם הוא נמשך מאין סוף ב"ה, כי אין אור אחר בעולם. ואם כן הוא בלי גבול, אלא הפועל צריך להיות דבוק בפועל המוגבל, כי חוק נתן ולא יעבור, דהיינו, שאין רשות להרהר דרך ומבוא הפעולה, שזה סוד, )שמות יט כג( "הגבל את ההר וקדשתו". והבן.

וזה מברר שאין עיקר פעולת התחתון אלא לקבל פני פועל מוגבל, ומשם ממשיך כחות מאין סוף ואין תכלית, ודו"ק.

סוד הציץ

ובזה נבין סוד הציץ שהיה על מצח אהרון הכהן, והיה חקוק עליו פתוחי חתם קודש להוי', שענינו הוא אזכרה קדושה, אשר בלעדי חקיקה זו, סוד פועל מוגבל, לא היה כל מציאות לעבודה, לשרת את פני הוי' ולעשות נחת רוח לפניו, ולכן נקרא, "נזר הקדש". סוד, כתר כהונה, לעמוד לשרת לפני הוי', והיה על מצחו תמיד, והבן.

וזה סוד "פתוחי חתם". כי סוד גופו של חותם הוא מפני הזיוף, שלא יבא כנעני בבית הוי' צבאות, אבל צריך לפתוח חותם בעד בית ישראל  הנאמנים, ובכח הציץ הנ"ל, נפתח לרוחה.

סבת הצמצום

הנה דרך המאציל היה לאט לאט, כדרך מחשבות בני אדם, שזה סוד, )אבות רפ"ה, זהר שמות הסולם אות רמט( "בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' ולתן שכר טוב" וכו'. ולכן מתחילה כאשר פעל בספירותיו בדרך השלילה, לא היה עוד שלימות לנברא, מפני שכל אור כדי להתישב בנברא, צריך שני בחינות, א. להולדה. ב. לקיום. פירוש, שהעילה צריך להשראה תמידית מעילתו לקיימו, ובסוד העולם הנ"ל, לא היה הנברא מוכן לבחינת המשכת שפע לקיימו, וזה שפעל בצמצום, שבסודה יורש הנברא, בחינת בית קבול תמידי להמשכת שפע.

וזה סוד דור המבול, שלא כדאים לינק מסוד הצמצום, על כן אמרו, )איוב כא טו( "מה שד"י כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו". מה שאין כן בני ישראל בכח התורה, השורש שורה עליהם על פי הגבול, כנ"ל, ומופיע להם שפע תמיד וזה סוד, )ישעיה סא  ז( "בארצם משנה יירשו". סוד חידוש בארציות, דהיינו, המחדש בכל יום תמיד וכו', וסוד החידוש בהשפעה, שזה שהשורש שורה עליהם, ונותן להם קיום תמידי.   

חלל פנוי

סוד כשמו הוא, מה שנשאר מאין סוף ברוך הוא בחלל, פירוש, כמו אדם הרואה עניין נחמד, רושם אותו דבר בעט ברזל, שלא ישכח ממנו לעולם.

וכשמסתכל באותיות נזכר ומתחדש לפניו כל מה שראה, מ"ש שמלכות קבוץ מכל עטרות ישראל דזעיר, פירוש, מבחינת הגבול שהוגבל, … דרך השלילה, ובמלכות הם תחומים ומתגלים … … סוד המקום, טעם אחר הוא, כי היא הנותנת מקום לנבראים, מה שלא היה מצויר באין סוף … כי יש בה מקום  לסבול ולקיים כל האורות השייכים לנבראים, וזולתה לא יקויים שום דבר, ונקראת גם חלל פנוי, מטעם השגחת אין סוף ברוך הוא, שיהיה מקום הזה, בית כניסה לנבראים, ולכן בכונה העביר כל אור בלתי תכלית ממקום זה, ולכן נשארה חלולה, דהיינו, מאיר ב"ת דוקא.

עוד טעם, שבראשית התגלותה היתה כמו ריקן מכל, אלא שאחר כך התגלה שראויה לסבול כל העולמות.

עוד טעם, שהעולמות מתגלים בה לאט לאט, ועל כן טרם התיקון הגמור, הרי עוד מקומות חלולים ופנוים והעמדת עולמות.

ועתה נבין, שהושרש במקום הזה כל מה שעתיד להיות בתחתונים, וכל מה שלא הושרש שם, לא יכול להמצא אחר כך, וזה הטעם שכל שבמציאות, המה ענפים שלה, כמו ענפים המתגלים משורש האילן, וכל כמה שלא נשלמו ונתגלו, כל הענפים הראוים להמצא, בשיעור האילן הזה, נמצא האילן בעצמו חסר, והבן.

ולדבקה בו

מה שנאמר, שכל אדם מחויב להשיג שורש נשמתו, פירוש, כי תכלית הנרצה והמקוה מהנברא, הוא בדביקות בו יתברך, כמו שכתוב, )דברים יא כב( "ולדבקה בו". ודרשו חז"ל, )ספרי שם( הדבק במדותיו וכו'. ועניין מדותיו יתברך, הם הספירות הקדושות כידוע, שזה סוד, שֵכֶל הפועל ומנהג עולמו, ומודד להם על ידם השפעתו וטובו יתברך.

אבל צריך להבין, למה זה נקרא דבקות בבורא יתברך, לכאורה הוא לימוד בעלמא, ואבאר דרך משל, אשר בכל פעולה שבעולם, מתדבק ונשאר באותה הפעולה אותו שכל הפועל אותה, כמו בשלחן, מושג בחינת שכל הנגר וחריצותו באומנות זו, אם רב ואם מעט, כי בעת מלאכתו ערך אותה בבחינת שכלו ומדת שכלו, והמסתכל בפעולה, וחושב בשכל הטמון בה, הרי הוא בשעת מעשה דבוק בשכל הפועל אותה, דהיינו, שמתאחדים ממש.

כי האמת, אין הרחק וחתיכות בין הרוחניים, אפילו כשבאים בגופים מחולקים, אבל השכליים שבהם, אי אפשר לתארם בחילוקים, כי באיזה סכין נחתוך הרוחני וישאר נבדל, אלא עיקר הבדל שנמצא ברוחניים הוא בתוארים, פירוש, משובח, או מגונה, וגם בהרכבות.

כי שכל המחשב בחכמת כוכבים, לא ידובק במחשב חכמת טבעיים, ואפילו באותה חכמה עצמה, נמצא הרכבות רבות, כי אחד מתעלה על חברו, אפילו בחכמה אחת, ורק בזה יבדלו הרוחניים איש מרעהו.

אבל כששני חכמים מחשבים בחכמה אחת, ושיעור אחד במדת השכליים, אז ממש מאוחדים הם, כי במה יבדלו, ודו"ק.

לכן כשנמצא מחשב אחד בפעולת חברו, ומשיג את השכל מחכם  הפועל אותה, נמצא ששניהם מדודים בכח ושכל אחד, הם עתה ממש מאוחדים כמו איש שפגש רעהו האהוב ברחוב, ומחבקו ומנשקו, ואי אפשר להפריד אחד מחברו מרוב האחדות שביניהם.

לכן כפי הכלל, אשר בחינת השכל שבמדברים הוא כח היותר מותאם שבין הבורא לנבראיו, והוא בבחינת האמצע, דהיינו, שהאציל ניצוץ אחד מכח הזה, אשר על ידי אותו הניצוץ הכל שב אליו, וכתיב, )תהלים קד כד( "כלם בחכמה עשית". דהיינו, שכל העולם ברא בחכמתו יתברך, ועל כן הזוכה להשיג האופנים שברא בהם את העולם וסדריו, הרי הוא דבוק בשכל הפועל אותם, ונמצא שהוא דבוק  בבורא יתברך.

וזה סוד התורה שהיא כל שמותיו של הקדוש ברוך הוא ששייכים לנבראים, ובהיות הנברא משיג על ידם שכל הפועל הכל, כי בתורה הבורא היה מסתכל בעת שברא העולם כידוע, והארה שמשיג דרך הבריאה ומתדבק בשכל הזה תמיד, נמצא שהוא דבוק בבורא יתברך.

ובזה מובן למה הראה לנו הקדוש ברוך הוא, את כלי אומנתו, וכי לברוא עולמות אנו צריכים. ומהנ"ל ניחא, כי הראה לנו הקב"ה סדריו שנדע איך להתדבק בו יתברך, שזה הדבק במדותיו.

תיקון המנצפ"ך

הנה מוזהר הייתי מבק"מ, שלא להוכיח לשום אדם, ואמר לי טעמו מאמר חז"ל, )ערכין טז:( "תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך".

דבר גדול דבר האדון, אולם לא הייתי מוכשר כלל אז להבין דברו, שזה סוד תיקון המנצפ"ך, )ישעיה יד יב( ונפילת הילל בן שחר. כי ידוע דרישיה בשמים אתתקן, שהיות שנשלם העובד בתרי"ג עיטין דאורייתא, אז מגיע קדושה נפלאה לגופו, קדושה נאמנה, סוד מהימנותא שלימתא, עד שעליו נאמר, )בראשית כח יב( "סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ושרשו חלק אלקי ממעל מתעורר עליו בסוד, הקו הוא, שקיו דאילנא, ואז נאמר עליו, )ישעיה מט ג(  "ישראל אשר בך אתפאר". בסוד, )תהלים פט כ( "אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על  גבור" וכו'. ובדרך, "לעולם אשמור לו חסדי" וכו'. "לא ישיא אויב בו" וכו'. … )איוב כט יט( "שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי". שכל זה סוד אור הנצחיות, שלימות האמיתי, השופע ובא עליו בתמידית, וכיון שבא לדרגא זו, אז הוא הנבחר בדורותיו, לתקן תיקון של עץ הדעת טוב ורע, סוד הנוגה, בחינות ה' מוצאות שבפה, שהם ה' גבורות דאימא, דהיינו, התפשטותם לר"ע עלמין.

וזה עניין, נוגה דמפתי לאיתתא, כי באמת נשלח לו בהיקות הזו מהשמים לתקנו.

אבל כאן היה צריך זהירות יתירה, כדאיתא בספרים, אשר המוכיח לאדם רשע, דומה למנקה מקומות מטונפים, שאי אפשר שלא יקבל משם ריח רע, כי אם היה נזהר היה מתקנו בריחוק מקום, והיה יוצא אליו בקשרים גדולים, ומסבב סביבו, אבל לא היה נוגע בו כלל, ובדרך הזה היה  נתקן לאט לאט, עד שהיה הנוגה הזה, סוד התבוננות על מקומו ואיננו, כי  כבר עשה את המוטל עליו. סוד, )ב"מ יז:( "דדלאי לך חספא לא משכחת מרגניתא תותה". שהיה גורם בהיקות גדולה לעינים, בבחינת ההתבוננות הנ"ל כיון שאמר, )סוף כלים( "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה". אבל לא היה צריך להתקרב אל הג' קליפות, רוח סערה, וענן גדול, ואש מתלקחת, כמו שמבואר, )משלי כה טז( "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו". וגם לא היה לו שום עניין להתקרב אליהם בעודו בקדושתו הנשגבה, כי לא למד מהם כלל, ולא היה לו כל הנאה מהם לטעותו, …

אבל  אנשי המקום אמרו, )בראשית לח כא( "לא היתה בזה קדשה". פירוש, כי העירו אתו שאין כאן זונה, אלא אשתו היתה, והיא גם היא במדרגה זו, והבן. אבל ירא היה להתאמץ בעניין הזה, למצוא בחינה שלה, ולקחת מידה הסימנים, מחמת שאמר, "פן נהיה לבוז". דהיינו, שלא יעלה ח"ו יחוד עליון כהוגן, ושמא הכלי פגום, כי לא ידע אז לשער היטב, ועל כן השמיט העניין, ואצנע ליה לזמן אחר.

אבל כמשלש חדשים הוכר עוברה לעין, לכן היה תלוי בין חיים למות,  והראה אותו השלשה סימנים, שעזב אז בידה לערבון, והוא באמת טרח מאד אחריהם, ולא יכל בשום אופן להשיבם על מכונם, וכיון שמצא אותם בעזרת תמר דוקא, על כן לא היה לו עצה אחרת אלא לקחתה לאשה, וזה שהכתוב העיד עליו, "ולא יסף עוד לדעתה". ותרגומו, )עיין רש"י, סוטה י:( "לא פסק". דהיינו, מחמת כי שם שמים נקרא עליה, סוד, ג' סימנים, יה"ו והבן.

וזה סוד, )שה"ש ד ג( "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה". כי מתחילה היתה בסוד חוט השני, דהיינו, בחינת אימא, שני לחכמה עליונה, סוד שני המאורות כלולות בה עצמה, ולכן נקראת חוט השני, ועוד, דשני אדום הוא, שכל מעלתה  היתה בחינת האדום שלה, שהיה מרבה הברכה והחן, בסוד, איוב כט ו( "ברחץ הליכי בחמה וצור יצוק עמדי פלגי שמן". והיא כורדא סומקא לסוסיא חיורא, וזה סוד, שתי שפות, שפה דידיה ושפה דידה, היו לשפה אחת, ודברים אחדים, סוד לשון הקודש, ואחר כך התחיל לדבר דיבור הידוע הנ"ל, ואומר, אבל "ומדברך נאוה". מפני שבאה עתה מסוד השפות הנ"ל.

מעתה נאיר עליך כחוט המשולש לא במהרה ינתק, כי טרם התגלות עליך חוט השני הנ"ל, היו הדיבורים שלך בוטים כמדקרות חרב, לא תואר ולא הדר להם, אבל בהתגלות עליך חוט השני, מה נעמו דבריך, יפים אף נעימים, חברים מקשיבים לקולך.

וזה סוד, )מגילה יג.( "אסתר ירקרקת היתה )אבל( וחוט של חסד משוך עליה". כי עתה יודעים סוד, )חולין קלט:( "אסתר מן התורה מנין". בסוד, "ואנכי הסתר אסתיר", והבן.

וזה סוד, )שה"ש ד ג( "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך". כי בעינינו ראינו מפאר את עצמו בצמה הזאת, ולא עוד, אלא שנאוה גם מפניך מבעד לצמתך, סוד חוט המשולש.

וזה שאמרו במדרש, )דב"ר פ"ח ז( "כי קרוב אליך הדבר מאד וכו', למה הדבר דומה, לבת מלך שלא היה אדם מכירה, והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס למלך בכל שעה, והיתה בתו  של מלך עומדת לפניו, א"ל המלך ראה היאך אני מחבב אותך שאין בריה מכיר את בתי ועומדת לפניך, כך אמר הקב"ה לישראל ראו מה אתם חביבים עלי שאין בריה בפלטין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה, שנאמר )איוב כח כא( ונעלמה מעיני כל חי" … … …         

סוד "ונוגה כאור תהיה" )חבקוק ג ד( 

עבודתו, ובדרך זה רוח לי עלמא למדי, וזה סוד, )תהלים קכח ה( "יברכך הוי' מציון". פירוש, בעמידתו בפנים הקדושה, ואז היה מקוים בו, "וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך", לרבות הלילות, כי גם חושך לא החשיך ממנו, )שם קלב ג( "כי שם  צוה הוי' את הברכה חיים עד העולם", וזה עניין, )צפניה ג יג( "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", כי אם לא היה מתחלל ויוצא מקדושתו הרמה לחוצות לטמא מתים, אלו שלש הקליפות הנ"ל, וכמו שמוזהר, )ויקרא כא א, ב( "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו וכו' לה יטמא". סוד קליפת נוגה לבד, חציה הטובה אזי היה מקיים בו "שארית ישראל לא יעשו עולה" וכו'. והיה מגיע מיד לתכלית הנרצה מקונו, כי נקל היה לו אז לתקן השארית הזה, סוד, "שאר בשר". אבל, )תהלים פב ה( "לא ידעו,  ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ" וכו'. כי מחמת שלא עיין היטב בעבודתו שיהיה בלתי להוי' לבדו,  היה יוצא לבית הקברות של שלש הקליפות, שכבר מתו, וכמעט שנשכח זכרם, אבל בזה פחתה קדושתו הימנו, ומיד נעשה בחינת גופו של עצמו, בחינת נוגה, ושלש הקליפות התחברו בו, עד שאמרו לו בחוצפה גדולה, "טול קורה מבין עיניך". האמת שכוונתו היתה להוכיח הטמאים האלה ולהכותם על קדקדם, כי כבר נראו בעיניו כמתים, וכקיסם קטן נחשבו לו, אבל לא ידע, כי כבר התחללה קדושתו, וכחו ואור עיניו לא היו אתו, על כן נעשו לו למורדי אור כידוע, וגורש מגן עדן.

וזה סוד, שמתחילה היה גופו של אדם הראשון, בסוד, כתנות אור, סוד קדושה נשגבה בהימנותא שלימתא, שבכח האור הזה השופע בגופו ובא בתמידיות, זכה לתקן הד' קליפות הנ"ל, עד שחלק מהם הנוגה השייך לקדושה, שזה חיותם, ולכן נכרתו ומתו, והתבוננת על מקומו ואיננו, כי נפרדו ממקום חיותם, והוציא בלעם מפיהם.

אבל מתוך שלא דקדק כראוי לעשות עבודתו להוי' לבדו, והיה נמשך גם אחר תאותו, והם היו תאוה לעינים,  על כן משכו אותם לגבולם הטמא, אז התחלל מקדושתו ואורו, ונעשה גופו בסוד, כתנות עור, סוד קליפת נוגה, ועל כן התאחזו בו. …

ופירוש שני המאמרים הנ"ל, מובנים מאליהם, כי מה שזוכה האדם לברתא דמלכא, לקבלה לרשותו, ולטייל עמה ארוכות וקצרות, כל זה היה בהיותו בן בית וקרוב למלכות, כמו שכתוב, )איוב מא ג( "מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא". פירוש, מי הוא השוטה המתרעם על מדותי, אם הוא בעצמו פונה מביתי והיכלי, אשר היה לו למרעה טוב ושמן מעודו, ויוצא לארץ מלחה וציה, עלי מים הארורים, נהרות ואולי, האם היתה בריה בעולם, אשר תמצא במקומות אלו, ותזכה אפילו לריח של קדושה, ואם תאמר זחה דעתך עלך,להיותך נבחר מבריות העולם, בראותך פני בתי החביבה, פנים בפנים, ונרצה לי, אבל היכן ראית אותה, הלא בביתי ראית אותה, שובה לביתי ותראה אותה ותרוה אהבים עמה.

"מי הקדמני ואשלם" וכו', כי מראש דברתי עמך שכהן אני, ואין דרכי ללכת בבית הקברות כלל, וכיון שלא שמעת אלי, והטית מהדרך לבית הקברות, לכן הנחתי אותך, והלכתי לי לדרכי.

למה לא תודה ותשבח אותי על מעשים הגדולים ונאמנים שעשיתי עמך, כי כבר ידעת, )קידושין לט:( ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". אלא אדרבה, )אבות פ"ד מ"ב( "מצוה גוררת מצוה". והן אמת שכבר היו מעשיך רצוים לפני, אבל מחשבתך לא היתה רצויה, מפני שכל מעשיך כגוף בלא נשמה, מצות אנשים מלומדה, אבל רציתי לזכותך שתעבוד לפני, עם נשמה טהורה וקדושה, בערך הצדיקים יוצאי אחד מאלף דהאי עלמא, כי שמעתי רוב שיחתך ומפיך על העניין הזה, להיות מעושי נחת רוח לפני במדרגה העליונה, אשר עוד לא ידעת לכנות לה שום שם ותואר כלל, ועתה שמעתי לך ושלחתי לך חלקי ממעל, ועשיתי עמך חסד גדול אשר צמצמתי אורי הזך והבר לכל משיגיה לעובדה, דרך שלש מסכים, דג"ע, בי"ע, עד שתהא ראויה להתחבר בגופך, לעבוד לפני, כדרך שעבדו אבותיך לפני.

זה סוד, )דברים ל יב,יג,יד( "לא בשמים היא וכו', ולא מעבר לים היא וכו'. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו". כי באמת היתה בשמים, כמו שכתוב, )איוב כח כא( "ונעלמה מעיני כל חי". אבל במעמד הר סיני, כל ישראל זכו לתורה, )דברים כט יד( "אשר ישנו פה  וכו', ואת אשר איננו  פה". כי באמת הוריד עוז מבטחה לארץ, אלא שצריך לעשותו, שזה סוד תרי"ג מצות, שהם תרי"ג עיטין, אשר המקיימם כפי יכלתו, מיד כל מצוה שורה על כל אבר, כפי שהסדיר הקב"ה, ואברי הגוף הגשמי, מקורבים למעמד הר סיני, ומקבל התורה ממש באותם הארות שקבלו דור הדעה ויוצאי מצרים, כי לפני הקב"ה ותורתו הנצחית, ההוה היה ויהיה שוים המה, ולכן כל המקיים פשטי התורה, וממשיך הזנת אור המצוות על אבריו, עד שפתאום ימצא את עצמו עומד לפני הר סיני, ומשה ידבר והאלקים יעננו בקול, את כל הדברים האלה, והבן.

ועתה אומר אלי רעיא מהימנא במשנה תורה, )דברים ל טו( "ראה נתתי לפניך" וכו'. למען אשר תטעם החיים הנצחיים, ואם יש אצלך מסודר עבודת הבחירה, שהיא עבודה רצויה, וזה כל הכונה במעמד הר סיני, ואל תאמר שירדה שנאה חלילה, זה לא יעלה על הדעת, רק למען תדע שלא בשמים היא, שתהיה צריך להשיג עזרה מצד אחר, רק כבר הוא בפיך ובלבבך לעשות.

כי ונוגה כאור תבלעם. וזה עניין )משלי ד יח( "וארח צדיקים כאור נגה". דהיינו, לאחר החטא, נמסר כל התיקון לצדיקים, בסוד, )תהלים קיא ג, קיב ג( "וצדקתו עמדת לעד". ומפרש דרך תיקונם, שהם עושים דרכם, ומעמידים את עצמם בקדושה, בסוד אותו האור שהתגלה על ידי הנוגה כנ"ל. ואז בריחוק מקום יופיע כח קדושת אורם, מחוץ למקום הנוגה, ובדרך זה מתעלה הנוגה לאט לאט, "הולך ואור עד נכון היום". והבן ודו"ק. כי אז, ונוגה כאור תבלעם, כי בדרך הנ"ל יתוקן הנוגה ויחזור לבחינת אור ממש, שאז אור הזה יבלע את שלש הקליפות הנ"ל, ולא תהיה להם תקומה עוד, כי יבולע דרכם לנצח.

נמצא, דרך התיקון לאחר החטא כ"י מדרגות מנצוצי חיות הג' קליפות יתגלה נוגה, והנוגה יתעלה להיות אור קדושה ממש, וזה סוד, )תהלים קכח ה( "יברכך הוי' מציון וראה בטוב ירושלם". ודו"ק.

ובאותו מקום שהיו מתחילה מפיקים בחינת חול המועד, באותו מקום ממש, מבהיקים עתה בחינת אור דקדושה, של שבת ויום טוב.

וזה סוד, )בראשית כט יז( "ועיני לאה רכות ורחל יפת תאר ויפת מראה". דהיינו, שמתוך שעיני לאה רכות, תהיה רחל יפת תואר וכו', כי יעקב אהב את רחל עוד טרם שנברא העולם, ובשבילה עבד, רק בלי ידיעתו, ובלי שום התעוררות מצדו, "ויהי בבקר והנה היא לאה". אבל סוף סוף רחל היא עקרת הבית, כי גם מה  שלאה ילדה לו ביני וביני ששה בנים, אהבת רחל גרמה לזה, כידוע, לכן כתוב, "וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". אבל לא נמשכה לו אהבתו עמה, ואתתקנית בסוד עלמא דאתכסיא מיניה, ושוב, "ועיני לאה  רכות". אם כן ושוב, "ויאהב יעקב את רחל". כי בגלל זה היא, "יפת תאר ויפת מראה". בסוד מאה שערים, כי תחת אשר מעיקרא היתה מפיקה הבהקת אור חולין, שנעשו על טהרת הקודש, השתא מופיע אור ממש, עצמות דקדושה.

וזה שאמר הנביא בשם הוי', )מיכה ו ג( "עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי". וזה שאמרו, )מלאכי ג ו( "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". )ישעיה מא ד( "אני ראשון ואת אחרונים אני הוא". וזה שאמר, )איוב מא ג( "מי הקדמני ואשלם תחת כל השמים לי הוא".  וזה שאמרו  במדרש, )בראשית פ"ג ח( "הכל מודים שלא נברא ביום  הראשון כלום, שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו" וכו'. שזה סוד הפלגת זמן גדול, ששכינתא היתה בתוכם, ולא אמר להם ולא מידי, ודו"ק. וזה סוד יומא קמא לא אמר להם ולא … שום חולשא דאורחא. …

וזה עניין, )דברים י  יב( "מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וכו'. משל לעבד משמש למלך המדינה בכל יכלתו, אבל בלי יראת הכבוד, כי שפל היה, ולא הבין ממעלת המלך כלל, ולא מאמיתות חפצי המלך במדינה, אמר המלך מי יתן והיה העבד הזה יודע אותי ואת מעשי וחפצי, כמה נחת רוח הייתי מקבל ממנו,  רמז המלך לקבלו לבית אולפנא, עד שיהיה ראוי לבא להיכלא דמלכא,  אחר כך קרבהו המלך, ושמח עמו מאד, והניח כל עניניו וטייל אתו באוצרותיו, והראה לו שיעור הרווחים מעבודת המדינה, ושבעבודתם תלויה כל מלכותו כביכול, וכמה שש ושמח בראותו פרי עבודתם, וגם  לעבד הודה רבות על כשרון עבודתו, וישם את כסאו מעל כל השרים אשר עמו במלכותו, וכשהמלך ראה שיש לו ידיעה טובה בכל חפצי  מדינתו, ויודע היטב שיעור ערכם המגיע למלך עצמו כביכול מהרווח או ממניעת הרווח,  שאל אותו שאלה קטנה, שהעבד בעצמו ימצא את הפתרון, והיה מוכרח לצאת מן הפלטין  מפני הכבוד, וכשיצא לא החזירו עוד.

זה עניין, "מה הוי' אלקיך שואל מעמך". סוד היציאה הנ"ל, "כי אם ליראה" וכו'. כי כל ההכנה הגדולה הרמה והנשאה, לא היתה אלא להביאך למקומך במדינה,  עם כל הידיעות האלה ששמעת מפי המלך, כדי שמכאן והלאה תבין חפץ תמים דעים, לעובדו ביראת הרוממות, ולדעת שבמעשיך הפשוטים, תגדל מעלת המלכות עצמה. )קהלת י יח( "בעצלתים  ימך המקרה". כביכול, ועל כן תבין איך לעובדו ביראה, כי כתרים אתה קושר לקונך במעשיך.

שבע חומות

"מי יתנני כירחי  קדם כימי אלוקי ישמרני, בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך". )איוב כט א ב( זה עניין שבע החומות המובאים בספרים, פירוש, שבסוד, )משלי כד טז( "שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה". וזה עניין, "תהלים ו א ב ( "למנצח בנגינות על השמינית הוי' אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני". פירוש, בסוד הכתוב, )איוב כט ו( "ברחץ הליכי בחמה וצור יצוק עמדי פלגי שמן". )שם ד( "כאשר הייתי בימי חרפי בסוד אלוקי עלי אהלי" וכו'. שבהיותו תמיד בבית המלך, ראה אצלו בתו החביבה, רישא דכל תיאובתין וכל כיסופין, אולם בשאלה קטנה לא ממשית, נטרד מהיכלא דמלכא, דהיינו, ששאלו אותו על טבעת של מלך, ובאמת היתה בידו, אבל לא הבין השאלה. וטרם שישב את עצמו נטרד, כידוע, והנה לאחר שעשה תשובה, ראה שיש לו לעבוד באותם החומות, ולהעביר הקליפות והחיצונים, אשר נאחזו על ידו, ואז ששה החומות הראשונים קלים המה לפרוץ בהם, בסוד, טבעת המלך שהראה לכל עובר, ונעשו לריק ואפס, אבל כשהגיע לחומה השביעית, מקום ברתא דמלכא, שם צריך לכלי זין ממש, ומקיף שם עמק גדול, הנקרא עמק הבכא, אשר הנופלים שם, אין להם תקומה עוד, ועל העמק גשר, ושני ממונים עליו, מקצה מזה, שמו 'נבל', אשר לא יתן לשום עובר דרכו לישא עמו טבעת המלך. ומקצה השני שמו 'ואולי', אשר לא יתן לשום עובר דרכו לישא בידיו כלי זין, ולכן המלחמה כבדה מאד.

וזה עניין, )ישעיה סב ו( "על חומותיך ירושלם הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו  המזכירים את הוי'". כי אש הקנאה בוער בלבם מאד, ולא יהיבו שכיכו ללבהון וכו', וזה עניין, )תהלים קלט ז ח( "ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים". פירוש, כי הצדיק מתמרמר, הלא כחותי גדולים מאוד, ויודע אני שתוקף כחי הרבה יותר מאותם שני הממונים הנבזים הנ"ל, )שם יג( "כי  אתה קנית כליתי תסכני בבטן אמי". קלי אתה, ואין לי שום עצה לנגדם, אם לברוח מפניהם, הלא ידעתי שגם בשאול הנך, ושם מכבר ידך תנחני, ואם כן איך אפשר לי להראות, שיש חלילה מקום זולתך. ואם אסק שמים, דהיינו, על החומה, הלא שם אתה, כי נמצא המלחמה כביכול נגדך ממש, וזה עניין, )שה"ש ח ט( "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף".  אשר שם יושב הצדיק הנ"ל, בכיסופים וגעגועים גדולים, עד אין שיעור, ומטייל בב' הקצוות, וזה עניין, "ואם דלת היא". פירוש, בהרגישו שהחומה נפתחה לו כדלת על צירה תיסוב, מיד לוקח לו הצדיק ארז וסומך לדלת, שלא יפתח, מפני כבוד המלכות.  

ובזה מובן מימרא דר' אלעזר בן פדת, )עי' תענית כה.( הוי לי דחיקא לי מילתא טובה. פירוש, שמו גרם לו שאל עזר לו שפדה אותו מכל צרה, והאי מילתא גופיה הוי דחיקא לי טובא, ולקיז לי דמא, ולא הוית לי מה למטעם, וטעם חד ברא דתומא, פירוש, כמו שכתוב בזהר, )פנחס הסולם אות צח,צט( "דרועא ימינא צריך לאלקאה לאקזא דמיה מניה. וצריך לאקזא דרועא שמאלא".  ע"ש. דהיינו, בחינת ישמעאל ועשו, אבל לא הוי ליה מה למטעם, וכמעט כלתה חיותיה, וטעים ברא דתומא דהיינא, סוד תומת ישרים, כי צדיק וישר הוי', ואנגיד ואתנח, וכו', ואמרו לו מה ראית, אמר עולם הפוך ראיתי עליונים למטה, ותחתונים למעלה, פירוש, כי אז הוסכם ההלכה, שעולמות העליונים נפלו למטה, בסוד, )ישעיה יד יב( "איך נפלת משמים הילל בן  שחר". ותחתונים למעלה, סוד )תהלים יא ז( "צדיק הוי' צדקות אהב" וכו'. סוד הקשר המאסף הענפים לשורשם הנגלה על ידם, וחוזר ומפורש שהיה מתאונן לקדוש ברוך הוא, עד אימתי ניתיב בהאי צערא, והשיב לו אי ניחא לך דאשני עלך סדרי בראשית, אפשר דנפלת בשעתי דמזוני, ע"ש.

ועיין בזהר )ת"ז תקון שתין ותשע  ק.( דאמר כולי האי ואולי, שרומז על נהר "אולי", שכתוב בדניאל, )דניאל ח ב( שסוד הנהר הזה, הוא סוד, )יבמות קכא.( "מים שאין להם סוף". הנובעים שם, והם בחינת, )תהלים צג ד( "מקלות מים רבים אדירים". השוטפים בחמה עזה ושמו "אולי", והבן.

וזה שהיה מתאונן, ואחר הקזת דם כולי האי ואולי בלי סוף, והבן.

ומשלו דומה, לבן המבקש מאביו להראות לו צורת  עצמו, והמציא לו מראה,  והסתכל בה וראה  צורתו, ושמחתו גדלה מאד, עד שהיה מדמה, כי חלק מעצמו בה, לימים הלך ילד אחר בסמוך לו, והוא הסתכל במראה, וראה מראה חברו בה, נתחלחל מאד,  כי דמה שחברו גזל ממנו סגולה נחמדה זו, ובלבל דמותו אשר נתן לו אביו וכו'. כי  אין המראה הזאת מיוחדת כלל לצורתו לבדו בפרטות, כי היא בחינת סגולה לשמוש כל באי עולם, ועל כן כשמסתכל חברו, יראה גם כן צורת חברו, אלא עד עתה לא היה מסתכל בו אחר זולתו לבדו,  על כן ראה עד עתה דמותו לבדו, והבן.

ולא היה כלל מחשבת אביו, להראות בה דבר פרטי לעצמו לבדו, וגם הוא  לא בקש ממנו על זה, רק רצה לראות מהות צורתו, על מה ואיך הוטבעה, ובזה משמשת כל צרכה, רק עינו הטעתו, לעשות פסל לעצמו לבדו מתוך חביבות יתרה כנ"ל, וזה עניין, )דברים ד טו( "כי לא ראיתם כל תמונה" וכו'.

לכן מלמדו אביו בחון והבט  בה, ותראה צורתך בה, כי מה שנראה בה צורת חברך, לא ימנע כלל מלראות דמותך, כי היא מראה כללית, וכל המתקרבים לעומתה, מתראים מתוכה, וזה טעות הערב רב, שעשו פסל ותמונה לעצמם ואמרו, )שמות לב ד( "אלה אלהיך ישראל". אבל אהרן אמר, "חג להוי' מחר". כי הערב רב נטו אחר תאותם, לפסול פסל לעצמם ויהבלו.

זה עניין שאמרה תמר, )בראשית לח כה( "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה". דהיינו, סוד, )שם לב ה( "מי אלה לך   ויאמר הילדים אשר חנן אלקים" וכו'. דהיינו, )ישעיה מ כו( "מי ברא אלה", והבן.

כיון שהכיר את ג' הסימנים שלו בידה, הבין שאינה הרה לזנונים ח"ו, אלא אדרבה, בנין משיח הוי' היא, וצדקה, ממני יצאו הדברים והיא ב"ן, וזה עניין, )תהלים לג ו( "בדבר הוי' שמים נעשו". כי גמירי )ב"ב נח.( "דיצר בהאי עלמא ליכא". )תהלים ה ה( "לא יגרך רע" כתיב. )דברים ח ה( "כי כאשר ייסר איש את בנו הוי' אלקיך מיסרך". ולכן תדון, )שם י יב( "מה הוי' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה" וכו'. פירוש, בסיום ספר השמים נרמזה לו בהאי אתא קלילא דלית ביה ממשא, ותדע שאז זווג צדיק וצדק גדול עד מאד, רק כל הקפדה ופגם מועט במה שאמר "חג להוי' מחר". כי היה מיד החג קדוש ומקודש, וזה, "כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם".  כי מחמת זה נשברו לוחות הראשונים, ונסתם ספר השמים, באותם הדברים ככתוב, )ישעיה לד ד( "ונגלו כספר השמים". כידוע למדי, דהיינו, השאלה הנ"ל.