מערכת SSL לרכישה מאובטחת באשראי 

חנות ספרי קבלה

ספרי קודש | ספרי יהדות | ספרי חסידות | ספרי מוסר 
שירות לקוחות והזמנות:  1700-700-665
או בווצאפ: 052-7464002

שעות פתיחה ומענה אנושי: א’-ה’:10:00-19:00



       

  1. דף הבית
  2. /
  3. ספריה
  4. /
  5. חזונו של בעל הסולם
  6. /
  7. חזונו של בעל הסולם על בניין החברה העתידית

חיפוש :

חזונו של בעל הסולם על בניין החברה העתידית

חזונו של רבינו בעל ''הסולם''.
 
חזונו של רבינו בעל "הסולם" - על בנין החברה העתידית .
 
א) משל לחברה רעבים וצמאים התועים במדבר, והנה אחד מהם מצא
מקום ישוב בכל טוב, ואז נזכר באחיו האומללים, אמנם כבר נעתק מהם
הרבה עד שלא ידע מקום המצאם. מה עשה? התחיל לצעוק בקול גדול
ולתקוע בשופר, אולי ישמעו חבריו הרעבים והאומללים את קולו ויתקרבו
אליו, ויבואו ג"כ לישוב ההוא המלא מכל טוב. כן הדבר שלפנינו: הנה
תעינו במדבר הנורא יחד עם כל האנושות ועתה מצאנו אוצר גדול המלא
מכל טוב, דהיינו ספרי הקבלה שבאוצר, שמשביעים נפשינו השוקקות
וממלאים אותנו דשן ונחת ושבענו והותרנו. אלא זכרון החברים שלנו
שנשארו במדבר הנורא אובדי עצות, נשאר חרוט בליבנו. אמנם המרחק רב
בינינו ואין הדברים נשמעים בינותינו, לפיכך ערכנו את השופר הזה לתקוע
בקולות אולי ישמעו אחינו ויתקרבו אלינו ויהיו מאושרים כמותינו.
 
דעו אחינו בשרינו, כי חכמת הקבלה כל עיקרה הוא הידיעות איך נשתלשל
העולם ממרום גבהו השמימי עד ביאתו לשפלותינו. והמציאות הזו היתה
מוכרחת, משום שסוף מעשה במחשבה תחילה, ומחשבתו ית' פועלת תיכף
כי אינו צריך לכלי מעשה כמותינו, ולפיכך יצאנו מתחילה באין סוף ברוך
הוא (פירוש: במחשבת הבורא להטיב לנבראיו) עם כל השלימות עד
לעולם הזה. ולפיכך קל מאד למצוא בחכמת הקבלה את כל
התיקונים העתידים לבוא, מתוך העולמות השלמים שקדמו לנו,
ומתוך זה אנו יודעים האיך לתקן דרכינו מכאן ולהבא. כמו מעלת
האדם על הבהמה, שרוח הבהמה יורדת למטה, כלומר שאין רואה אלא
ממנה והלאה, ואין לה שכל ובינה לראות מה עבר עליה כדי לתקן העתיד.
נוסף עליה האדם, שרוח האדם עולה למעלה, כלומר להעבר, ומסתכל
בהעבר כמו אדם המסתכל במראה ורואה לתקן את פגמיו, כן השכל רואה
בהעבר עליו ומתקן את צרכיו מכאן ולהבא.
 
ולפיכך אין התפתחות למין הבהמה ועדיין עומדים על אותו המקום
שנבראו, משום שאין להם המראה להבין מתוכה איך לתקן הדברים
ולהתפתח לאט לאט כמו האדם, והאדם הולך ומתפתח יום יום עד
שמעלתו מובטחת ומורגשת. וכל זה אמור בדרכי הטבעים החיצוניים,
דהיינו טבע המציאות שבסביבתינו, דהיינו מזונותינו ועניננו החצונים,
שעל זה מועיל בהסתפקות גמור השכל הטבעי, משא"כ בפנימיותינו
ועצמינו, הגם שאנו מתפתחים למקצת, אבל אנו מתפתחים ומשתבחים
מחמת דחיפות מאחורינו ע"י יסורין ושפיכות דמים. והוא מטעם שאין לנו
שום תחבולה להשיג מראה לראות בפנימיות האדם שהיו בהדורות שעברו,
ואצ"ל בפנימיות הנפשות והעולמות איך נשתלשלו ובאו לחורבן נורא
כהיום. חורבן כה גדול עד שלא תהיה לנו בטיחות בחיינו, ונהיה מוכנים
ועומדים לטבח ומיתות משונות בשנים הקרובות, עד שהכל מודים שאין
להם שום עצה למנוע זה.
 
ותדמו לעצמכם למשל, אם היום תמצאו איזה ספר הסטורי שהיה מצייר
לכם את הדורות האחרונים שיהיו אחר עשרת אלפים שנה, מחכמת
המדינות ומדרכי היחיד, אז היו המנהיגים שלנו מחפשים כל תרופה איך
לסדר את החיים כאן על ידו, עד שהיינו מגיעים ל - "ואין יוצאת ואין
צוחה ברחובותינו", ומתבטלים היו השחיטות והיסורין הנוראים, והכל על
מקומו יבוא בשלום.
 
ועתה רבותי, הרי לפניכם ערוך ומוטל בארון זה הספר שבו כתוב
ומפורש כל חכמת המדינות, וכל סדרי היחיד והצבור אשר יהיו
בסוף הימים, דהיינו ספר הקבלה שבו מסודרים העולמות
המתוקנים שיצאו עם שלימות, כנ"ל שמה' יתברך יוצאת השלימות
בראשונה. אח"כ אנו מתקנים אותם, ובאים לשלימות גמורה וקיימת
בעולם העליון, היוצאת מאין סוף ברוך הוא, בדרך סוף מעשה במחשבה
תחילה. ומטעם שמהשלם לא נמשך תיכף בלתי שלם אלא בדרך הדרגה,
ואין העדר ברוחני, ע"כ נשארים כולם קיימים ומצוירים בכל דמוים וצלמם
בכללות ופרטות בחכמת הקבלה.
 
פיתחו הספרים הללו ותמצאו כל הסדרים הטובים שיתגלו באחרית
הימים, ומתוכם תקבלו הלקח הטוב איך לסדר הדברים גם היום
בצרכים דעניני העולם הזה, שאפשר ללמוד את ההסטוריה העוברת
וממנה אנו מתקנים את ההסטוריה הבאה.
 
וכל זה שמתי אל לבי עד שאינני יכול להתאפק עוד, והוסכם אצלי לגלות
מההסתכלות וממה שמצאתי כתוב בספרים ההם, דרכי התיקון העתיד
המוחלט לנו. ואצא לבני העולם בשופר הזה, אשר לפי דעתי והערכתי
יספיק לקבץ את כל בני סגולה שיתחילו ללמוד ולהגות בהספרים , ויכריעו
את עצמם ואת כל העולם לכף זכות.
 
 
 
ב) הנה אמרנו אשר הטבע מחייב למין האדם לחיות חיי חברה, וזה פשוט.
אולם יש לנו להסתכל במצוות אשר הטבע מחייב אותנו לעשות מתוך
הבחינה ההיא, דהיינו מבחינת חיי החברה. וכשנסתכל בדרך כללית, יש
לנו לעסוק בתוך החברה רק בשתי מצוות, שאפשר להגדיר אותם בשם
קבלה והשפעה. דהיינו שכל חבר מחוייב מצד הטבע לקבל צרכיו
מהחברה, וכן מחוייב להשפיע ע"י עבודתו לטובת החברה, ואם יעבור על
אחת מב' המצוות הללו יענש מבלי רחמים כאמור. והנה במצות הקבלה,
אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף ומיד,
ומשום זה לא יארע לנו שום הזנחה. אולם במצוה השניה שהיא השפעה
לחברה, אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע
אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצוה הזאת נשמרת כהלכתה, ולפיכך
מטוגנת האנושות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב
ותולדותיהם לא פסקו ממנו עד הנה. והפלא שבדבר, אשר הטבע כמו
שופט בעל מקצוע מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותינו, כי עינינו
הרואות, שבאותו שיעור שהאנושות הולכת ומתפתחת כן יתרבו עלינו
העינויים והמכאובים בהשגת כלכלתנו וקיומנו.
 
הרי לעיניך בסיס מדעי נסיוני, שנצטוינו מצד השגחתו יתברך לקיים בכל
מאודנו את המצוה של השפעה לזולתו בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר
מאיתנו לא ימעיט מלעבוד בכל השיעור המובטח להצלחת החברה
ולאושרה, וכל עוד שאנו מתעצלים לקיים את זה בכל השיעור, לא יפסיק
הטבע מלהענישנו וליטול נקמתו ממנו, וכפי המכות שאנו מוכים בזמננו
זה עלינו גם לקחת בחשבון את החרב השלופה לעינינו על להבא, ויש
להסיק מהם מסקנה נכונה, אשר סוף סוף ינצחנו הטבע, וכולנו יחד נהיה
מוכרחים לעשות יד אחת לקיים מצוותיו בכל השיעור הנדרש מאיתנו.
 
אולם המבקר את דברי, יש לו עדיין פתחון פה לשאול: כי עדיין לא
הוכחתי רק שצריך לעבוד לבני אדם, אולם מאין ההוכחה המעשית שצריך
לעבוד במצוה זו לשם ה' יתברך? על זה אמנם הטריחה בעדינו ההסטוריה
בעצמה, והכינה לנו עובדה מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו להערכה
שלימה ולמסקנות בלתי מפוקפקות: כי הכל רואים איך חברה גדולה
כמדינת רוסיה בת מאות מליונים, שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה
עולה על מדת אירופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים שכמעט אין
דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתפנית
וביטלו למעשה כל קנין פרטי, וכל אחד אין לו דאגה אחרת זולת לטובת
החברה, שלכאור המה כבר רכשו להם כל המדה הטובה של השפעה
לזולתו במשמעותה המלאה, ככל מה שיעלה השכל האנושי. ועם כל זה,
צא ולמד מה עלתה להם, ובמקום שהיה להם להתרומם ולהתקדם על
המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ויורד, עד שלא לבד שאינם
מוכשרים להיטיב את חיי העובדים ביותר מעט מן פועלי הארצות
הבורגניות, הנה אין לאל ידם אפילו להבטיח להם את לחם חוקם ולכסות
את מערומיהם.
 
ובאמת עובדה זו מפליאנו בהרבה, כי לפי עושרה של המדינה הזאת
ומרבית החברים, לא היתה צריכה לכאורה על פי שכל אנושי להגיע לידי
כך, אולם חטא אחד חטאה האומה הזאת וה' יתברך לא יסלח להם, והוא -
כי כל העבודה הזאת היקרה והנשאה שהיא ההשפעה לזולתו
שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם ה' יתברך ולא לשם
האנושות. ומתוך שעושים עבודתם שלא לשמו ית', לפיכך אין להם זכות
קיום מצד הטבע עצמו.
 
כי נסה ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת היה חרד לקיים מצות ה'
יתברך בשיעור הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל
מאדך", ובשיעור הזה, היה עומד ודואג למלאות צרכי חבירו ומשאלותיו
בכל השיעור המוטבע באדם למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב "ואהבת
לרעך כמוך", והיה ה' יתברך בעצמו עומד כמטרה לכל עובד, בעת
עבודתו לאושר החברה, דהיינו שהעובד היה מצפה, אשר ע"י עבודתו זו
להחברה יזכה להדבק בו ית', אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם
ורוך, הנה אין כל ספק, אשר במשך שנים מועטות היו עולים בעושרם על
כל ארצות תבל יחד, כי אז היה לאל ידיהם לנצל את אוצרות החומרים
הגולמיים אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות,
וברוכי ה' יקראו.
אולם בעת, אשר כל שיעור העבודה בהשפעה לזולת מתבסס על שם
החברה לבדה, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייב את היחיד להרבות
תנועותיו להתייגע לשם החברה? כי מפרינציפ יבש בלי חיות, אי אפשר
לקוות הימנו לעולם שימציא כח תנועה (מוטיב פאוור), אפילו לאנשים
מפותחים, ואין צריך לומר לאנשים בלתי מפותחים.
 
וא"כ הועמדה השאלה: מאין יקח הפועל או האיכר מוטיב פאוור המספיק
להניעהו אל העבודה? (מוטיב פאוור: כח - מטרה , שהוא כח הפועל
ומניע לכל גוף ומודד לו כח ליגיעה כתפקיד הדלק במכונה) כי שיעור לחם
חוקו לא ימעיט ולא ירבה בסבות פזור כוחותיו, ושום מטרה וגמול אינה
עומדת לפניו. ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא
יניע האדם בלי כח תנועה, כלומר מבלי להטיב מה את עצמו. למשל,
שאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השולחן, הוא משום שנדמה לו שבהניח
ידו על השלחן יהנה יותר, ואם לא היה נדמה לו כזה, היה עוזב את ידו על
הכסא בכל שבעים שנותיו מבלי להניעה ממקומה, ואין צריך לומר לטרחה
גדולה.
 
ואם תאמר שיש עצה על זה להעמיד משגיחים עליהם, באופן שכל
המתעצל בעבודתו יענש ויטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל: אמור לי,
מאין יקחו המשגיחים בעצמם את המוטיב פאוור לעבודתם? כי העמידה
במקום מיוחד, והשגחה על אנשים להניע ולייגע אותם, היא ג"כ טרחה
גדולה, אולי עוד יותר מהעבודה עצמה!? וע"כ נדמה הדבר כמו הרוצה
להניע מכונה בלי תת לה חומרי דלק.
 
ולפיכך משפטם חרוץ להאבד מצד הטבע, כי חוקי הטבע יענישו אותם.
משום שאינם מסגלים את עצמם לקיים פקודותיו, דהיינו שיעשו אלו
המעשים של השפעה לזולתו מבחי' העבודה לה' יתברך, כדי לקיים ולבוא
מתוכה לתכלית מטרת הבריאה שהיא הדביקות בו יתברך, על דרך
שנתבאר שדביקות זו מגיעה לעובד במדת שפעה הנעים רב העונג, ההולך
ומתרבה אליו עד שיעור רצוי, להתרומם בהכרת אמיתותו יתברך, הלוך
ומתפתח, עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב "עין לא
ראתה אלקים זולתך".
 
וצייר לעצמך, אם האיכר והפועל היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת בעת
עמלם לאושרה של החברה, בטח שלא היו צריכים אפילו למשגיחים
עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב פאוור בסיפוק גמור ליגיעה
גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר. ואמת היא אשר הבנת
הדבר באופי כזה צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים, אולם הכל
רואים שאין להם זכות קיום זולתו מצד הטבע העקשן שלא ידע פשרות.
וזהו מה שרציתי להוכיח במקום זה.
 
והנה הוכחתי בעליל לעיניך מצד התבונה הנסיונית, מתוך הסטוריה
המעשית המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושות בשום פנים
שבעולם זולת אם יקבלו על עצמם מצות ההשגחה, שהיא השפעה
לזולתו כדי לעשות נחת רוח לה' יתברך, בשיעור ב' הכתובים: האחד
הוא "ואהבת לרעך כמוך" , שהיא תכונת העבודה גופה, דהיינו ששיעור
היגיעה להשפעת זולתו לאושרה של החברה, צריכה להיות לא פחות מזה
השיעור המוטבע באדם לדאוג לצורכי עצמו, ולא עוד אלא שצריכים
להקדים צרכי זולתו על צרכי עצמו. וכתוב השני הוא "ואהבת את ה'
אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שזוהי המטרה המחוייבת
להמצא לעיני כל בשעת היגיעה לצורכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע
רק כדי למצוא חן בעיני הבורא יתברך, שאמר ועושים רצונו יתברך.
 
ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו, כי יחדל אביון וכל
מעונה ומנוצל מן הארץ, ואושרו של כל אחד יעלה מעלה
מעלה מכל ערך ושיעור. אולם כל עוד שתמאנו, ולא תרצו
לבוא בברית עבודת ה' יתברך בכל השיעור המבואר, אז
הטבע וחוקיה עומדים הכן לנקום את נקמתה ממנו, ולא
תרפה מאיתנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצח אותנו ונקבל
את מרותה לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.
 
והנה נתתי לך מחקר מדעי מעשי ע"פ ביקורת התבונה הנסיונית, בדבר
החיוב המוחלט לכל הבריות לקבל עליהם עבדות ה' יתברך בכל לבבם
ונפשם ומאודם.
 
 
 
ג) נביא בזה תוכנית שכתב רבינו לגבי עקרונות החברה העתידית:
 
עקרונות החברה העתידית
א) הקומוניזם הוא אידיאה, כלומר מוסרי. ועל זה מעידה המטרה
- לעבוד כפי היכולת ולקבל כפי הצורך.
 
ב) לכל מוסר צריך בסיס המחייבו, והחינוך ודעת הציבור הם בסיס
חלש מאד, וההוכחה מהיטלר ימ"ש.
 
ג) כיון שכל נצחון בדיעה מובטח לרוב הציבור, ואין צריך לומר
שההוצאה לפועל של הקומוניזם המתוקן היא ע"י רוב הציבור, א"כ
מחויבים להעמיד את הרמה המוסרית של רוב הציבור על בסיס שיחייב
ויבטיח את הקומוניזם המתוקן שלא יתקלקל לעולם. ואינה מספיקה
האידיאה המוקלטת באדם מלידה, משום שבעליה הם מיעוט קטן ונטול
ערך ברוב הציבור.
 
ד) הדת היא הבסיס היחיד, שיהיה גורם בטוח להעלות את הרמה
המוסרית של הציבור, להגיע לכלל: "לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי
הצורך"
 
ה) יש להעביר את הקומוניזם מן הפסים של "שלי שלי ושלך שלך", שהוא
מדת סדום, אל הפסים של "שלי שלך ושלך שלך", דהיינו לאלטרואיזם
אבסולוטי. וכשרוב הציבור יקבל תורה זו בפועל, אז הזמן להגיע לכלל:
"לעבוד לפי היכולת ולקבל לפי הצורך". והסימן הוא: אם כל אחד ואחד
יעבוד כפועל בקבלנות. נמצא, מטרם שרוב הציבור מוכן להשפיע לזולתו
אין לקבוע משטר קומוניזם אלטרואיסטי.
 
ו) מטרם שהציבור יגיע לרמה המוסרית הזו, אסור להלאים את הרכוש.
כי כל עוד שאינו קיים גורם מוסרי בטוח ברוב הציבור, לא יהיה להם חומר
דלק לעבודה.
 
ז) אם ליחיד אסור לנצל את חבריו, למה לאומה מותר לנצל את
חברותיה? ואיזה חזקה נותנת הצדקה לאומה שתהנה מהארץ יותר
מחברותיה? ולפי"ז יש ליסד קומוניזם בינלאומי, כי כמו שיש יחידים
שזכו, אם בחריצות, אם במקרה, אם בירושה מאבותיהם, לחלק יתר על
חשבון המתרשלים, כן ממש באומות, וא"כ למה תגדל המלחמה על
היחידים יותר מעל האומות? במילים אחרות: איזה זכות ובעלות יש על
חומר הגלם של הארץ לאומה יחידה, יותר מלשאר? מי חקק חוק החזקה?
ומכש"כ שקנוהו בחרבות וכידונים!? וכן למה תנצל אומה אחת את
חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד? במילה אחת: כמו שצודק
ביטול רכוש ליחיד, כן הוא צודק כלפי כל אומה, ורק אז יהיה שלום בארץ,
ותמה על עצמך: אם החזקה וחוק הירושה אינה מקנה זכות קנין ליחיד,
למה תהיה מקנה לאומה שלימה? וכמו שחלוקה צודקת נוהגת ביחידי
האומה, כן צריכה להיות חלוקה צודקת בינלאומית - בין בחומר גלם, בין
באמצעי יצור, ובין ברכוש המצטבר, לכל האומות בשוה, בלי הפרש בין
לבן לשחור, בין איש הציויליזציה לפרימיטיבי, ממש כנוהג בין יחידים של
אומה אחת. ובשום אופן אין לחלק בין יחידים, אומה אחת, או בין כל
אומות העולם, וכל עוד שיהיה איזה הפרש לא יפסקו המלחמות.
 
ח) כל העולם משפחה אחת הוא, ומסגרת הקומוניזם ע"פ התורה, צריכה
לבסוף להקיף את כל העולם ברמת חיים שוה לכולם. אמנם התהליך
המעשי הוא לאט לאט, דהיינו כל אומה שרוב הציבור שבה יקבל עליו את
הבסיסים באופן מעשי, דהיינו שכבר נתחנך בהשפעה לזולתו, ויהיה להם
גורם בטוח לחומר דלק, יכנסו תכף במסגרת הקומוניזם הבינלאומי. וכל
האומות שכבר נכנסו במסגרת הקומוניזם הבינלאומי, תהיינה להן רמות
חיים שוות. באופן שהעודפים של אומה עשירה או חרוצה, ישבחו את רמת
החיים של אומה נחשלת או עניה בחומר גלם ובאמצעי יצור.
 
ט) הצורה הכלכלית והדתית במידה המבטיחה את הקומוניזם היא אחת
לכל האומות. פירוש: הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב
בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה של "ואהבת לרעך
כמוך", שהמוכשר ובר המזל לא יהנה מהחברה יותר מחבר נחשל. וזהו דת
כולל לכל האומות שתבואנה במסגרת הקומוניזם. חוץ מהצורות הדתיות
שאינן נוגעות לכלכלה, ושאר מנהגים, יהיה לכל אחד צורה בפני עצמו,
שאין לשנותה בדיוק. פירוש: חוץ מענין "ואהבת לרעך כמוך" יכולה כל
אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה.
 
י) חוקי הדת השוה לכל העולם היא:
1) שיעבוד בשביל טובת בני האדם כפי יכולתו ויותר מיכולתו אם יהיה
צורך, עד שלא יהיה רעב וצמא בכל העולם.
2) אע"פ שהוא עובד חרוץ, לא יהנה מהחברה יותר ממי שהוא נחשל,
באופן שתהיה רמת חיים שוה לכל נפש.
3) עם כל זה, אע"פ שיש דת, יש להוסיף אותות כבוד על פי דת, שכל
המהנה לחברה יותר, יקבל אות כבוד חשוב יותר.
4) כל המעכב מלגלות מדת חריצותו לטובת החברה יענש לפי חוקי
החברה.
5) כל אחד ואחד מחויב להתאמץ על פי הדת להרים את רמת החיים של
העולם יותר ויותר, באופן שכל באי עולם יהנו מחייהם ותהיה להם חדוות
חיים יותר ויותר.
6) וכמו כן ברוחניות, אלא שברוחניות לא כל אחד מחויב לעסוק, אלא
אנשים מיוחדים לפי הצורך.
7) יהיה כמו בית דין עליון, וכל מי שירצה לתת את חלק כושר עבודתו
לחיים רוחניים, מחויב לקבל רשות מן בית הדין הזה.
 
יא) אין לתקן את העולם בעניני הדת מטרם שמבטיחים לעולם את התיקון
הכלכלי.
 
יב) לעשות תכנית מפורטת מכל החוקים הנ"ל ושאר החוקים
הנחוצים לענין זה, וכל הנכנס למסגרת הקומוניזם צריך להשבע אמונים
שיקיים כל זה מטעם שה' ציוה כן. או על כל פנים יתחייב למסור לבניו שה'
ציוה כן. ומי שאומר שמספיק לו האידיאה, יש לקבלו ולנסותו אם אמת הוא.
ואם הוא אמת, אפשר לקבלו. ועכ"פ יבטיח שלא ימסור לבניו מדרך הכפירה
שלו, אלא ימסור אותם לחינוך המדינה. ואם אינו רוצה לא זה ולא זה, אין
לקבלו כלל. כי יקלקל את חבריו ויצא שכרו בהפסדו.
 
יג) תחילה יש לעשות מוסד קטן שרוב ציבורו יהיו אלטרואיסטים בשיעור
הנ"ל, דהיינו שיעבדו בחריצות כמו בקבלנות, גם מעשרה עד י"ב שעות ויותר,
וכל אחד ואחד יעבוד לפי כוחו ויקבל לפי צרכיו. ותהיינה בו כל הצורות של
הנהגת מדינה, עד שאפילו אם מסגרת המוסד הזה תכיל בקירבה את כל
העולם כולו, אשר אז יתבטל כליל משטר האגרוף, לא יהיה צורך לשנות דבר,
בין בעבודה ובין בהנהגה. והמוסד הזה יהיה כעין נקודה מרכזית עולמית
שעליה ילכו ויקיפו עמים ומדינות עד סוף העולם. כל הנכנסים במסגרת
הקומוניזם תהיה להם תכנית אחת והנהגה אחת עם המרכז, ויהיו כמו עם אחד
ממש לרווחים ולהפסדים ולהוצאות.
 
יד) אסור באיסור חמור לאחד מבני המוסד, שישתמש באיזה מוסד משפטי
וכדומה, מכל הצורות הנמצאות במשטר הכח. אלא את כל הסתירות יכריעו
בינם לבין עצמם, כלומר בין הצדדים הנוגעים בדבר, ודעת הציבור המגנה את
האיגואיזם תגנה את בעל הדין שינצל צידקת חבירו לתועלתו.
 
טו) הקומוניזם האלטרואיסטי סופו לבטל לגמרי ממשלת הכח, אלא איש
כל הישר בעיניו יעשה, ואין לתמוה ולפקפק על זה, כי כן לא האמינו שאפשר
לחנך ילדים בהסברה אלא רק במקל חובלים, עד שכיום רוב העולם קיבלו את
זה - למעט את ממשלת הכח על הילדים. וזה אמור בילדים שאין להם כח
הסבלנות ואין להם דעת, ומכ"ש בקיבוץ אנשים בעלי דעת וסבלנות ומחונכים
באלטרואיזם, שלא יהיה להם צורך במשטר של כח.
ובאמת אין דבר משפיל ומבזה את האדם יותר מהיותו כפוף לממשלת
הכח. ואפילו לבתי משפט לא יהיו צריכים, אלא אם יארע איזה מקרה יוצא
מהכלל שהשכנים לא יפעלו על אדם יוצא דופן, אז יזדקקו לו מחנכים
מומחים להטותו בויכוחים ובהסברת טובתם של החברה, עד שיחזירו
אותו אל השורה. ואם יארע איזה אדם עקשן שכל זה לא יועיל לו, אז
יפרשו ממנו הציבור כמו ממנודה, עד שיהיה מוכרח להתחבר לחוקי
החברה, דאם לא כן יוכל לקלקל אחרים מן החברה.
 
היוצא מזה, שאחר שיתיסד קיבוץ אחד מקומוניזם אלטרואיסטי, וימצא בו
רוב שקיבלו עליהם אותם החוקים בפועל, תיכף יקבלו עליהם שלא להביא
איש את חבירו לשום בית משפט או לסוכני הממשלה, או לכח איזה שהוא,
אלא הכל בהסברה רכה כנ"ל. ומחמת זה אין מקבלים איש לחברה מטרם
שיבדק אם אינו איש גס ביותר, ואינו מסוגל לחינוך האלטרואיזם.
 
טז) עובדה היא שהיהודים שנואים על רוב האומות והן הולכות וממעטות
אותם, הן הכנסיה שלהן והן החילוניות שלהן והן הקומוניזם שלהן, ואין עיצה
להלחם כנגד זה אלא להביא מוסר אמיתי אלטרואיסטי בלב האומות.
 
יז) אם היית חי באי של פראים שלא תוכל לסדרם בדרך חוק, כי אם בדרך
דת, ההיית מפקפק בזה ועוזב אותם שישמידו זה את זה? כן מבחינת
אלטרואיזם כולם פראים, ואין שום תחבולה שיקובל עליהם אם לא בדרך דת,
מי יהסס לעוזבם לנפשם עד שישמידו זה את זה בפצצות מימן?
 
יח) שלשה יסודות הם להתפשטות האמונה: סיפוק תשוקות, הוכחות,
ותעמולה.
סיפוק תשוקות הן, כי בכל אדם, אפילו בחילוני, יש ניצוץ בלתי נודע
התובע התיחדות עם אלקים. וכשהוא מתעורר לפרקים מעורר באדם
תשוקה לדעת את האלקים או לכפור באלקים והיינו הך. (פירוש: גם
הכפירה באלקים באה מן הניצוץ הזה, כי לולא זה הניצוץ אין לאדם יחס
כלל לאלקים, אלא חי ללא מחשבות כלל על אלקים לא לשלילה ולא
לחיוב). ואם ימצא מי שיעורר בו סיפוק תשוקה זו יסכים לכל. עוד יש
להוסיף על זה ענין השארת הנפש, ושכר לעולם הבא, וכן כבוד הפרט,
ושכר לאומי שהאדם יהיה תפארת האומה.
 
הוכחות הן, שאין קיום לעולם זולתו, מכ"ש בימי פצצת האטום.
תעמולה , יכולה לשמש במקום הוכחה ג"כ, אם היא בחריצות, ע"כ יש
לשכור אנשים להפיץ את הדברים הנ"ל בין הציבור.
להתפשטות ולתעמולה: יש לזכור את כל היסורים וחבלי העוני והשחיטות
והמלחמות והאלמנות והיתומים השוררים בעולם ומבקשים גאולה, ואין
להם תיקון אלא בקומוניזם האלטרואיסטי, ואז לא יקשה לאדם לתת
ולמסור כל חייו עליו, כדי להציל אותם מכליון ומן הכאבים הנוראים.
ומכ"ש אדם צעיר שעוד לא טמטם לבו מחסרונותיו עצמו, ודאי שיעזור
לזה בכל נפשו ומאודו.
 
יט) מחמת תאוות הרכוש, נמצא אשר הקומוניזם האלטרואיסטי אי אפשר
שיבוא זולת בהקדם הקומוניזם האיגואיסטי. כמו שהוכיחו כל החברות שרצו
ליסד קומוניזם אלטרואיסטי מטרם המרקסיזם. אלא עתה אחר ששליש העולם
כבר הניחו יסודותיהם על משטר קומוניזם איגואיסטי, אפשר להתחיל ליסד
קומוניזם אלטרואיסטי בר קיימא על בסיס דתי.
 
כ) חשוב לתקן, ששום אדם לא יתבע צרכיו מהחברה, אלא שיהיו נבחרים
לכך שיחקרו מחסור כל אחד ויחלקו אותו לכל אחד ואחד. ודעת הציבור
תוקיע את התובע לעצמו איזה צורך - לאיש גס ומנוול כמו גנב וגזלן של
היום. ולפיכך תהיינה מחשבותיו של כל אחד ואחד נתונות אך להשפיע
לזולתו, כטבע כל חינוך המחשיב את זה, מטרם ירגיש חסרונות לעצמו.
 
הבסיס על זה: כיון שאנו רואים שבמדת הצריכה אנו שוים לכל החי, וכן
כל המעשים הבזוים שבעולם באים מן הצריכה. ולהפך - אנו רואים שכל
המעשים המאושרים שבעולם באים ממדת ההשפעה לזולתו. לפיכך יש
לנו לקמץ ולדחות המחשבות של צריכה לעצמו ולמלאות מחשבתינו רק
במחשבות של השפעה לזולתו, שזה יתכן באופן הנ"ל. ויש לזכור שאם
רוצים לקפוץ על שולחן, צריך להכין עצמו לקפוץ הרבה למעלה מן
השלחן, ואז סופו לקפוץ על השולחן. אבל אם ירצה לקפוץ רק על רמת
השולחן אז יפול למטה.
 
כא) יש להודות שקומוניזם איגואיסטי הוא שלב לצדק על דרך משלא
לשמה באים לשמה. אלא אני אומר: שכבר הגיע עת לשלב הב' שהוא
קומוניזם אלטרואיסטי. אכן צריכים להנהיגו בארץ אחת לדוגמא, כי אז ודאי
יקבלוהו בעלי שלב הא'. והחפזון חשוב מאד, כי החסרונות והשמוש בכח
שבקומוניזם האיגואיסטי מרחיקים את רוב העולם בעלי התרבות משיטה זו
בכללה. ולפיכך צריכים להראות לעולם את הקומוניזם המושלם, שאז בלי
ספק יקבלוהו רוב בעלי התרבות שבעולם. ויש לחשוש מאד שלא יקדימו
האימפריאליסטים לבטל את הקומוניזם מן העולם. אכן אם תתפרסם שיטתנו
המושלמת בפועל, בודאי ישארו האימפריאליסטים כמלך בלי חיל.
 
כב) ברור שלא יתכנו חיי חברה תקינים ויציבים זולת שהסתירות שבין בני
החברה תהיינה מוכרעות ע"י הרוב, וזה מברר לנו שאי אפשר שיהיה משטר
טוב בחברה זולת אם הרוב הוא טוב. באופן שחברה טובה פירושה שיש בה
רוב שהם טובים, וחברה רעה פירושה שהרוב שבה הם רעים. וזה שאמרתי
לעיל שאין לייסד קומוניזם, מטרם שרוב אנשי החברה הם ברצון להשפיע.
 
כג) אין שום תעמולה יכולה להבטיח משטר בכח על הדורות העתידים.
ולא יועיל כאן חינוך ולא דעת הציבור, שמטבעם ללכת ולהתחלש, חוץ מדת
שמטבעו ללכת ולהתחזק. ואנו רואים בנסיון, שאותם העמים שקיבלו תחילה
הדת ע"י אונס וכפיה, ובדורות אחריהם מקיימים אותם מתוך בחירה ורצון,
ולא עוד אלא שמוסרים נפשם עליו.
 
ויש להבין, שאע"פ שהאבות קיבלו עליהם את הקומוניזם האלטרואיסטי
מחמת שהם אידאליסטים, אין עוד שום בטחון שבניהם אחריהם ימשיכו
במשטר הזה. ואין צורך לומר אם גם האבות קיבלו בכפיה ובאונס כנהוג
בקומוניזם איגואיסטי, שלא יתקיים זה לדורות אלא סוף סוף יתגברו עליו
ויבטלוהו. ואין לכפות משטר של כפיה לדורות, כי אם בדרך מצוות הדת.
 
כד) מה שאני אומר שאין להנהיג משטר קומוניזם מטרם שיהיה רוב
אלטרואיסטי, אין הפירוש שיהיו כן מבחי' אידיאה בחפץ לב, אלא הפירוש
הוא שיקיימו זה מחמת הדת בצירוף דעת הצבור, וכפיה זו סופה להתקיים
לדורות מחמת שהדת הוא הכופה העיקרי.
 
כה) שקר בפי אלו שאומרים, שהאידיאליזם טבע הוא באדם, או תולדה
מחינוך, אלא שהוא תולדה ישרה מהדת, שכל זמן שהדת לא נתפשטה
בעולם בשיעור גדול, היו כל העולם ברברים בלי שמץ מוסר כליות, אלא אחר
שנתפשטו עובדי אלקים, נעשו זרעם הכופרים אנשים אידאליסטים. באופן
שהאידאליסט הוא מקיים מצוות אבותיו, אלא זוהי מצוה יתומה, דהיינו בלי
מצווה. ומה יהיה אם הדת תתבטל לגמרי מן העולם? אז יתהפכו כל
הממשלות להיטלרים ששום דבר לא יעכב על דרכם. וההפרש בין דתיים
לאידאליסטים - כי האידאליסט אין בסיס למעשיו, כי לא יכול לשכנע
למישהו למה הוא מבכר את הצדק ומי מחייב כך, אולי אינו אלא מחולשת לב
כדבר הפילוסוף ניטשה. אין לו שום מלה של טעם בפיו, לפיכך גברו עליהם
סטלין והיטלר. אבל הדתי יענה בעזות כי מצות אלקים הוא, וימסור נפשו
עליה.
 
כו) הקומוניזם האלטרואיסטי הוא דבר נדיר לרוח האדם, ולפיכך העם
היותר אציל דהיינו עם ישראל, צריך לקבל על עצמו להראות דוגמא לכל
העולם. וזה משום שאנו מוכשרים יותר מכל האומות, ולא משום שאנו
אידאליסטים יותר מהם, אלא משום שאנו סבלנו מן העריצות יותר מכל
האומות, וע"כ אנו מוכנים יותר מהם לבקש תחבולה שתכלה העריצות מן
הארץ.
 
היהדות צריכה לתת דבר חדש לגויים , ולזה המה מחכים משיבת ישראל
לארץ, ואין זה בענין חכמות אחרות, כי בהם לא חידשנו מעולם ובהן אנו
תמיד תלמידיהם, אלא המדובר הוא בחכמת הדת ובצדק ובשלום, שבזה
רוב הגויים תלמידנו הם, וחכמה זו מיוחסת רק לנו.
 
כז) האומה היא בסכנה, כי מטרם שתתייצב הכלכלה יפרח כל אחד למקום
אחר, כי לא כל אדם יוכל לעמוד בנסיון לסבול בעת שיש לו עצה לחיות
בהרחבה בארצות אחרות עשירות. ולאט לאט יברחו מהסבל עד שלא ישאר
מספר הראוי להקרא בשם מדינה, ויבלעו ח"ו בין הערבים. ואין צריך לומר
הקיבוצים, שכל מציאותם בנויה על אידיאלים שמטבעם ללכת ולהתמעט
בדורות יבואו, כי אידיאל אינו ניתן בירושה, ובלי ספק שהם יחרבו תחילה
קודם לכל. ובדרך הקומוניזם האלטרואיסטי יאיר האידאל לכל אחד ויתן לו
סיפוק שירצה בשביל זה לסבול. וגם יוכלו לשלוט בנפשם להוריד רמת חייהם
בעתו, ולעבוד הרבה, בשיעור שיבטיח כלכלה יציבה למדינה. ולא עוד, אלא
ימשיך קיבוץ גלויות מכל המדינות, כי הדאגה ומלחמות הקיום שיש לכל אחד
בארצות חוץ, יתן להם דחיפה לשוב לארצם לחיות במנוחה ובצדק.
 
כח) אם יקבלו כל ישראל את הדת, אז יתכן לבנות את בית המקדש
ולהחזיר כל הפאר העתיק, שזה ודאי היה מוכיח צדקת ישראל לכל הגוים
על חזרתם לאדמתם. ואפילו להערבים. מה שאין כן שיבה חילונית כהיום,
אינה עושה שום רושם על הגוים. ויש לחוש אם לא ימכרו עצמאות ישראל
בשביל צרכיהם, ואין צריך לומר על החזרת ירושלים.
 
כט) כל שיטה מעשית צריכה גם מזון אידאלי המתחדש, שאפשר להגות
בו, כלומר פילוסופיה. ולגבי דידן יש כבר פילוסופיה שלימה מוכנה, אלא
שמיועדת רק למנהיגים, דהיינו תורת הקבלה.
 
ל) החופש של הפרט צריך להיות נשמר כל זמן שאינו מזיק לחברה. חוץ
ממי שרוצה לעזוב את החברה וללכת לאחרת, אין לעכבו בשום פנים
שבעולם, אפילו שזה מזיק לחברה. וגם זה באופן שלא תהרס כל החברה.
 
 
 
ד) סיכום:
הבסיס לכל ביאורי, הוא הרצון לקבל המוטבע בכל נברא, והוא בשינוי
צורה מהבורא, וע"כ נפרדה ממנו הנשמה כאבר הנפרד מגוף, כי שינוי
צורה ברוחניות הוא כמו גרזן מפריד בגשמיות.
ומכאן ברור מה ה' רוצה מאתנו, הוא השואת הצורה, שאז אנו חוזרים
ונדבקים בו כמטרם שנבראנו.
וזה שאמרו חז"ל "הדבק במידותיו - מה הוא רחום אף אתה רחום",
דהיינו שנשנה המידות שלנו שעיקרן רצון לקבל, וניקח את המידות של
הבורא שהוא רק להשפיע. באופן שכל מעשינו יהיו רק להשפיע לזולתנו
ולהועיל להם בכל יכולתינו, ובזה אנחנו באים למטרה - להדבק בו, שהוא
השואת הצורה.
ומה שאדם עושה לצרכי עצמו בהכרח, דהיינו בשיעור מינימום המוכרח
לקיומו ולקיום משפחתו, זה אינו נחשב לשינוי צורה, כי ההכרח לא יגונה
ולא ישובח.
וזהו הגילוי הגדול שלא יתגלה בכל שלימותו אלא בימות
המשיח, וכאשר יקבלו הלימוד הזה, אז נזכה לגאולה
השלימה.
 
וכבר דיברתי מזה, שיש שני דרכים לגילוי השלימות, או דרך תורה או דרך
יסורים, ולפיכך סיבב הקב"ה ונתן את הטכניקה לבני אדם עד
שמצאו את פצצת האטום והמימן, שאם עוד לא ברור לעולם
החורבן הכללי, שהם עתידים להביא לעולם, יחכו עד
למלחמות עולם שלישית או רביעית ח"ו, ואז יעשו הפצצות
את שלהם, והשארית שישארו אחר החורבן, לא תהיה להם
עיצה אחרת, אלא לקחת על עצמם עבודה הזו - שהן יחיד
והן אומה לא יעבדו בשביל עצמם יותר ממה שצריכים
לקיומם ההכרחי, ושאר כל מעשיהם יהיו לטובת זולתם, ואם
כל אומות העולם יסכימו לזה, אז יתבטלו המלחמות מן
העולם, שהרי כל איש לא ידאג כלל לטובת עצמו אלא
לטובת זולתו.
ותורה זו של השואת הצורה היא תורתו של משיח, ועל זה
נאמר (מיכה ד'): "והיה באחרית הימים וכו' והלכו גוים
רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב ויורנו
מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה'
מירושלים, ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים עד
אין רחוק", דהיינו שהמשיח ילמד אותם עבודת ה' בהשואת
הצורה, שהוא תורה ומשפט של המשיח. ו"הוכחה לגוים
עצומים" דהיינו שיוכיח להם שאם לא יקבלו עליהם עבודת
ה' ישמדו כל הגוים ע"י המלחמות, ואם יקבלו תורתו נאמר
אז: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא
ישאו גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה".
נמצא, שאם נלך בדרך תורה, ונקבל תורתו - מוטב, ואם לאו
- נלך בדרך יסורים, דהיינו שיתגלו המלחמות של פצצות
אטום ומימן בעולם, ואז יחפשו כל אומות העולם עיצה
איך להמלט ממלחמות, ויבואו אל המשיח לירושלים והוא
ילמד אותם את התורה הזאת.
 
 
 
  רבינו בעל "הסולם'' - עקרונות
 
רבינו בעל ''הסולם" - עקרונות
 
עיקר א':
ה' יתברך הוא הטוב והמטיב , כמ"ש: "הטוב ומטיב לרעים
ולטובים", ואין בחוקו חסרון לקבלת הנאה ותענוג כלל, דהנה הוא
המושלם בכל מיני השלימות האפשריים, וממי יקבל תוספת? נמצא שאין
בהשי"ת רצון לקבל הנאה ותענוג , כי רצון זה משמעותו חסרון וחוסר
שלימות, וזה אין שייך בו ית'.
 
 
 
עיקר ב':
ה' יתברך חפץ להטיב לנבראיו. ומהות הטבה זו היא
התגלותו בנבראים. כי אין תענוג יותר גדול ונפלא מאשר התודעות
הבורא להנברא בשיעור מה.
 
 
 
עיקר ג':
מחמת רצונו להטיב לנבראיו, ברא בנשמות רצון לקבל
הנאה ותענוג. כי עי"כ מסוגלות לקבל את הטבתו, דללא רצון
והשתוקקות א"א לקבל את ההטבה. דוגמת שאנו רואים בגשמיות, שככל
שהאדם משתוקק יותר לדבר, כך גודל הנאתו מאותו דבר.
 
 
 
עיקר ד':
כיון שרצון הבורא הוא להטיב לנבראים ולהשפיע להם בלבד,
ואין לו שום רצון לקבל מהם, וכיון שרצון הנבראים הוא רק לקבל הנאה
ותענוג ולא להשפיע כלל, נמצא שנעשתה בזה הפכיות התכונות בין
הבורא לנבראים, והיא המרחיקה את הנבראים מהבורא. כפי שאנו רואים
בגשמיות: אם ב' בני אדם הפוכים בתכונותיהם ובדעותיהם, אזי אינם
יכולים להתחבר זה עם זה. כך גם ברוחניות - אין אפשרות לנברא
להתחבר עם הבורא ולזכות לגילוי אלוקותו, אא"כ ישוה את
תכונתו לתכונת הבורא. ואלו הם דברי חז"ל על הפסוק "ולדבקה בו" -
"ואיך אפשר להדבק בו, הלא אש אוכלה הוא!? אלא הדבק במידותיו:
מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון".
 
 
 
עיקר ה':
: מהות כל הטוב בעולם (המכונה: יצר הטוב, וענין טהרה
וקדושה ואהבת הזולת, ושאר מידות טובות) הוא הרצון להשפיע,
ומהות הרע בעולם (המכונה יצר הרע, קליפות סיטרא אחרא, איגואיזם,
אהבה עצמית, וכן כל המידות המגונות כגון תאוה גאוה עצלות וכו') הוא
הרצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמית. לפיכך כללות עבודת ה'
יתברך אינה כוללת נושאים רבים, כפי שסובר העולם, אלא רק ב' נושאים
אלו: הכנעת הרצון לקבל, וקניית הרצון להשפיע. ושאר כל הענינים
והמידות והטבעים הם רק ענפים וסימפטומים המשתלשלים ויוצאים מאלו
השניים: הרצון לקבל והרצון להשפיע.
 
 
 
עיקר ו':
"קליפות המה הכוחות השולטים על בני האדם שלא
יעיינו בכל דבר עד סופו, אלא שיסתפקו במיעוט הבנה. דהיינו שדי
להם הבנה של שטחיות קלושה, שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה
מהחכמה ומניח את העיקר. וע"כ לא יועיל שכל האדם להבין בעבדותו
ית', כי העוונות משליטים עליהם כח הסיטרא אחרא הנ"ל, ולא יוכלו לעיין
כל צורכם בהתורה והחכמה הקדושה, וע"כ מורדים בו יתברך". ("אור
הבהיר").
 
נמצאנו למדים מלשון קודשו, אשר בודאי יש בכל אדם רצון לקבל הנאה
ותענוג, כי כך רצון השי"ת. אבל ביד האדם לעבוד לשנותו, לו היה משים
ליבו לכך. אלא שיש כח רע בלבו של אדם, וכל בטויו שאינו מניח לאדם
לתת תשומת לב, ולהעמיק בהבנת הענינים היסודיים של היהדות בכלל,
והבנת הענינים הנוגעים לתיקון האדם בפרט. ולכן למרבה הצער רוב
היהדות המקיימת תורה ומצוות שקועה ב"מצות אנשים מלומדה",
דהיינו שאין מחפשים בכל מצוה ובכל לימוד את הדרך להתחבר
עם ה' יתברך, כי זה כבר נשכח מרוב האנשים, בבחי' "נשכחתי כמת
מלב", ואין נותנים על ליבם בכלל גודל ריחוקם העצום מן ה' יתברך, ואת
חוסר האמונה היראה והאהבה. כי אם אדם יתן דין וחשבון לעצמו, יראה
שכלל אינו מתנהג כפי שצריך להתנהג במחיצת מלך, וזה נובע מחמת
שאין לו אמונה, או שאמונתו פגומה וחלשה. וכן אין אדם ירא מן השי"ת
ואינו אוהבו, כי מי הוא שיוכל לרמות את עצמו ולומר, שמסתובב בחיי
היום יום שלו ויש לו יראה ופחד מפני ה' יתברך ומפני כבוד מלכותו?
 
 
 
עיקר ז':
הרצון לקבל הנאה ותענוג הוא מהותו של האדם, ומתראה
באדם בב' אופנים:
א) מוחא , שענינו, הרצון להבין ולדעת את התועלת וההגיון
הנובעים מכל פעולה של האדם. כי ע"י הבנת והשכלת הדברים ג"כ יש
הנאה לרצון לקבל, משא"כ כאשר עושה פעולה אשר אין מבין את מטרתה
ואת תועלתה אזי יש לו יסורים.
 
ב) ליבא, שענינו הרצון לקבל החושני שבאדם, החפץ לחוש
ולהרגיש הנאה ותענוג במצביו בעוה"ז, כגון הנאה ותענוג מתאוות
הבהמיות: אכילה שתיה שינה וכו'. הנאה ותענוג מכסף כבוד שליטה
ומושכלות.
וכנגד ב' צורות אלו של הרצון לקבל יש ב' תיקונים: כנגד המוחא יש
את עבודת האמונה, וכנגד הליבא יש את עבודת ההשפעה. וצריכים
לעבוד גם בבחי' אמונה וגם בבחי' השפעה. כי אם האדם יעבוד רק בבחי'
אמונה, זה יכול להיות עמ"נ לקבל שכר. לכן צריך לעבוד גם על הרצון
שירצה להשפיע, ולא לקבל לתועלת עצמו. ואם האדם יעבוד רק על
השפעה ואהבת הזולת, ג"כ אינו מספיק, כי נשאר מנותק מה' יתברך.
דוגמת הקומוניזם המקורי שדגל באהבת הזולת אבל מאידך גיסא רדף את
האמונה, וע"כ נידון מתחילתו לכישלון. ( רבי ברוך שלום תשנ"א 1991).
נביא בזאת מספר צורות של עבודת האמונה:
 
 
 
א) אמונה שהדרך להתקרב לה' יתברך היא רק ע"י ההשפעה והנתינה,
דהיינו אהבת הזולת.
ב) אמונה במציאות השי"ת בגדלותו וברוממותו, אמונה בהשגחתו בכל
עת ובכל פרט. וזה נק' קבלת עול מלכות שמים תוך אמונה למעלה מהדעת.
ג) אמונה ש"אין עוד מלבדו", דהיינו שכל המציאות כולה היא למעשה הבורא.
ד) אמונה שה' יתברך מנהיג את העולם בבחי' הטוב והמטיב.
ה) אמונה שה' יתברך שומע תפילת כל פה.
ו) אמונה שכל הירידות נשלחות לאדם מלמעלה.
ז) אמונה בגדלות ה' יתברך הניצחית, במידותיו השלימות באופן מוחלט,
במגמה לשמוח בכל חלק קטן שבקטנים שהאדם זוכה ברוחניות.
ח) אמונה בדרך איחוד הסתירה של "אם אין אני לי מי לי", ושל "אני
לכשלעצמי מה אני", שעל העבר האדם צריך לומד "אני לכשלעצמי מה אני",
ועל ההווה צריך לומר "אם אין אני לי מי לי".
ט) אמונה בגדלות הרב.
י) אמונה בגדלות החברים.
יא) אמונה שהדרך להגיע לדביקות ה' היא דוקא ע"י אמונה.
 
 
 
עיקר ח':
ענין הכרת הרע. "עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם
הזדככות הדרגתית ואיטית, אשר אמת המידה של המדרגות
שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבינו" (רבינו בעל
"הסולם" בספר "מתן תורה"). מתוך העבודה באהבת הזולת ועבודת
האמונה, מתוך התבוננות בגדלות מלך היקום הניצחית, צריך האדם להגיע
למסקנה שהרצון לקבל הנאה ותענוג שבו הוא רע, כי מנתק אותו
מלהתחבר לטוב האמיתי, שהוא ה' יתברך.
 
 
 
עיקר ט':
אהבת חברים - אהבת רבו - אהבת הבורא יתברך.
אלו הם ג' שלבים שבהם האדם מחנך את עצמו ליציאה מן האהבה
העצמית שלו. במישור של בין אדם לחבירו, האדם צריך לבחור לעצמו
בשלב ראשון כמה חברים היותר קרובים לליבו, ולתרגל איתם את ענין
אהבת הזולת. רבינו בעל "הסולם" יצר מושג של ישיבת חברים , מושג זה
בא להגדיר כינוס של החברים, אשר המשותף ביניהם הוא - שרוצים
להגיע לדביקות בבורא ע"י תירגול של אהבת הזולת. הכינוס מתבצע אחת
לשבוע ביום קבוע. הוא נוסד בימי בעל "הסולם", ונמשך מזה עשרות
בשנים, גם ע"י תלמידי רבי ברוך שלום, בחייו וכן לאחר פטירתו, עד עצם
היום הזה. המישור של בין אדם לרבו, בא לפתח נקודה אחרת של אהבת
הזולת, והיא - התבטלות בפני ישות עליונה. וכל זה מוביל למטרה שהיא
- אהבת הבורא יתברך.
כמו"כ יש מסגרות נוספות של עבודה, חשובות ויום יומיות: בין אדם
לאשתו, בין אדם להוריו, בין אדם לכל אדם , כפי שאמרו חז"ל: " הוי
דן את כל האדם לכף זכות".
 
 
 
עיקר י':
בכללות העבודה של האדם יש להבחין ארבעה מדרגות:
א) מקבל עמ"נ לקבל. ביאורו - שהאדם חפץ לקבל הנאה ותענוג מצד
טבעו שברא בו ה' יתברך. וסיבת הדבר: היות ורוצה להרגיע את החסרון
שיש בו לקבל הנאה ותענוגים. וזהו הרמוז בפסוק "עייר פרא אדם יולד",
דהאדם נולד בהשתוות עם הבהמה, מה היא רוצה למלאות את תאוותיה,
אף האדם כך. ובחינה זו נבחנת לטומאה וקליפה.
ב) משפיע עמ"נ לקבל. בחינה זו היא אמצעית בין קדושה לקליפה,
והיא מכונה בשפת חז"ל בשם "שלא לשמה". דהיינו שהאדם עושה מעשי
השפעה כלפי זולתו וכלפי ה' יתברך, אבל אין עושה זאת מטעם אהבת
הזולת, אלא מטעם אהבת עצמו, היות ומקוה לקבל שכר תמורת עבודתו.
ג) משפיע עמ"נ להשפיע. בחינה זו כבר נבחנת לקדושה גמורה, ונקראת
בשפת חז"ל לשם שמים . וענינה - שבכח האדם לעשות מעשים של
השפעה לזולתו וכלפי ה' יתברך, ועושה זאת מחמת אהבת הזולת ומחמת
אהבת ה' יתברך, דהיינו אך ורק מתוך דאגה כנה וטהורה להצלחת הזולת,
ואינו חפץ לקבל שום תמורה לעצמו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
ד) מקבל עמ"נ להשפיע. בחינה זו היא מטרת הבריאה, משום שבה
נשלמו כל התנאים: א) התחתון מקבל כרצון המלך ה' יתברך. ב) אבל לא
מקבל מטעם אהבת עצמו, אלא אך ורק מטעם שחפץ להשפיע לבורא נחת
רוח, וע"כ נמצא בדביקות גמורה בה' יתברך על אף קבלתו הנאה ותענוג,
ובגללה. ולא עוד אלא בזמן שמקבל מטעם תועלת עצמו, הרי קבלתו
מוגבלת, הן מטעם שהשביעה מכבה את התענוג, והן מטעם הבושה,
משא"כ כאשר מקבל מטעם שרוצה להשפיע נחת רוח לה' יתברך, אזי אין
גבול לכמה שיכול לקבל. דאין האדם יכול לומר: "כבר השפעתי מספיק
לה' יתברך".
 
 
 
עיקר יא':
דרך תורה ודרך יסורים.
א) דרך תורה. זוהי דרך של דביקות בספרים אמיתיים, הדנים בדרך
ההתחברות לה' יתברך. ולצורך ענין זה, השאירו לנו את סיפריהם, כל
אנשי השם - הנביאים התנאים והבאים אחריהם העולים במסילת הקודש
בית ה'. כמו"כ על האדם להתחבר עם אנשים עובדי ה', ההולכים באופן
מעשי בדרך זו. וע"י שמחבר את עצמו לסביבה טובה שכזו, דהיינו
לספרים אמיתיים ולאנשי אמת, אזי הוא נמשך בדרך של הארת נועם
התורה המאיר לנפשו את גבהות ושלימות ה' יתברך. ובשיעור שמכיר
ביופיה של המטרה, כך מכיר במיאוס הריחוק מן ה' יתברך.
ב) דרך יסורים. כאשר רואים מן השמים שהאדם או החברה אינם
מבוגרים מספיק, בכדי להדבק בספרים ובסופרים, אזי מזמנים לאדם
יסורים בכדי שיתעורר לראות את אפסיות הגשמיות ואת יפי הרוחניות וכל
מילואיה.
וכך כותב רבינו בעל "הסולם" לגבי ענין היסורים: "כל אלו היסורים אינם
שורים על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזה
מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו
ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים שאנו סובלים, אינם
אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה בעת שכל
בני העולם יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם,
ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל
הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים,
שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו.
אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות
היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים
גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים
המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף
אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלימה של
רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמה מסוגלת
להביאנו אל הצורה הרצויה.
 
 
 
עיקר יב':
עליות וירידות בחיי האדם.
לאדם בניגוד לבהמה יש עליות וירידות. ומיהו הנק' אדם? המשתדל
להדמות ליוצרו בענין זה של "מה הוא רחום אף אתה רחום". אבל מי
שכל ההתאמצות שלו בתורה ומצוות מושתתת על אהבה עצמית, דהיינו
שמתאמץ את התאמצותו בכדי לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא,
לאדם כזה אין עליות וירידות כי גופו אינו מתנגד לעבודתו כלל ועיקר.
אולם מי שהולך נגד טבע גופו ורוצה לשעבד את עצמו להקדוש ברוך הוא
שלא עמ"נ לקבל פרס, אזי גופו מתנגד אליו במלוא החריפות והעוצמה,
ונותן לאדם ציורים שחורים על השגחת הבורא בעולם, או על התורה
והמצוות, וממילא אצל אדם כזה ישנן גם ירידות ממצבו. ובזמן הירידה
האדם שוקע בתאוות גשמיות ונעשה מדוכדך ועצוב, ואז הוא זמן המבחן
שלו - האם הוא מצליח להאמין למעלה מהדעת שכל זה בא מן הבורא
לטובתו, בכדי שיראה את שיפלותו ואפסיותו, ויבקש את עזרתו, או שהוא
נכנע לדעת שלו, וחושב שכל זה בא מחמת שאין הוא מסוגל להתרומם
ולבוא לדביקות ה', ולכן כדאי לו למשוך את ידיו מכל הנושא הזה, כי הוא
מיועד לאנשים מיוחדים בלבד.
 
 
 
עיקר יג':
ענין ימין ושמאל.
עבודתו של אדם צריכה להתחלק באופן כללי לשתיים - ליום ולילה. יום
הוא בחי' ימין, והוא רוב זמן עבודת ה' של האדם. ובזמן זה אסור
לאדם להביט על עצמו, לראות מה השיג ומה לא השיג בתיקון עצמו, אלא
הזמן להביט על גדלות ה' יתברך בלבד. וככל שהאדם חי ונושם יותר את
הענין הזה, ומתבונן יותר על גדלות ה' יתברך, אזי נמצא יותר בשמחה. כי
דבוק במלכו של עולם, ואין ענין מאושר יותר בחייו של אדם מאשר
להדבק בישות האלוקית המושלמת. ואז האדם יכול לשמוח מכל נקודה
קטנה של קדושה, כי אינו מסתכל על גדלות המעשה שעושה, אלא מסתכל
על גדלות המלך שאותו הוא משרת.
החלק השני של עבודת האדם צריך להיות מקצת מזמן עבודתו, והוא נק'
בחי' לילה ובחי' שמאל. ואז הזמן שהאדם צריך להסתכל על עצמו
ולראות כמה התקדם בכל הנקודות החשובות שבעבודת ה': בענין אהבת
חברים, ובענין אמונה, בענין יראת ה' ואהבת ה' וכו'. ואז האדם רואה את
מצבו השפל והירוד, ויכול לבקש עזרת ה' יתברך. ולכן נק' מצב זה שמאל,
כי שמאל מורה על דבר פגום הצריך תיקון, משא"כ ימין מורה על
שלימות.
 
 
 
עיקר יד':
תורה דרשות הרבים ותורה דרשות היחיד.
תורה דרשות הרבים היא תורה הנלמדת בגופים רבים. למשל כאשר
מדובר על יעקב ועשו, אזי מדובר על שני אנשים נפרדים, או למשל כאשר
מדובר על עם ישראל במצרים, אזי מדובר על ב' עמים נפרדים. אבל תורה
דרשות היחיד היא תורה הנלמדת בגוף אחד, דהיינו יעקב ועשו הם ב'
תכונות הנמצאות באדם אחד, והן נאבקות על השליטה באדם. וכן ישראל
ומצרים הם ב' תכונות הנמצאות באדם אחד, ותכונת ישראל נמצאת
בשעבוד תחת בחי' מצרים. ולמעשה, זוהי הדרך האמיתית שבה צריך
האדם ללמוד את התורה, כי בצורה כזו האדם רואה של ענין בתורה קשור
למעשה אליו, ואין התורה ספר הסטוריה לא זהו ספר הדרכה להתחברות
האדם עם בורא עולם, ומיועד לכל אדם בכל דור ובכל מצב.
 
 
 
רבינו בעל ''הסולם'' - תולדות חיים
  
 
בה ' בתשרי תרמ"ו (1886) נולד בוורשא, רבינו הקדוש רבי יהודה ליב
הלוי אשלג זצ"ל. בגיל ארבע עשרה כבר ידע ושלט בכל הש"ס על בוריו
עם מפרשים, לאחמ"כ בגיל שבע עשרה קיבל סמיכה לרבנות, ע"י גדולי
הרבנים של וורשא. לאחר חתונתו נעשה תלמיד מובהק אצל נכדי "היהודי
הקדוש" האדמורי"ם מקאלושין ופרוסוב זצ"ל. גם היה תלמיד מובהק של
האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח מבלז זצ"ל. הוא התייגע למעלה מן הכח
האנושי בעבודת השי"ת ובלימוד חכמת הנסתר, עד שהתגלה אליו בוורשא
נסתר אחד, אשר פתח לו את הדרך להשיג במראות השמים את העולמות
העליונים הנזכרים בחכמת הקבלה, ומאז הלך הלוך וגדול בחכמת הקבלה,
עד שנעשה יחיד בדורו. נביא כאן מכתב שכתב לבן משפחתו אודות אותו
אדם נסתר שהתגלה אליו:
 
 
 
" אספר לו העקרים שקרו עימדי מתחילת העסק עד הסוף,
ושבסיבתם זכיתי בהחכמה ברוב רחמיו ית': בי"ב ימים לחודש
מרחשון בששי בשבת בבוקר בא אלי איש אחד, נתגלה לי שהוא
חכם גדול הפלא ופלא בחכמת הקבלה וגם בכל מיני חכמות,
ותיכף בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלקים
בקרבו, וכל דבריו בהפלגה גדולה בהתפארות עצמית. עכ"ז
האמנתי מאד בכל קומתי וחושי. והבטיח לי לגלות לי חכמת האמת
בכל מילואו, ועסקתי עמו כמו ג' חדשים בכל לילה אחר חצות
בביתו. ורוב העסק היה בדרכי הקדושה והטהרה. אמנם בכל פעם
הפצרתי אותו לגלות לי איזה סוד מחכמת הקבלה, והתחיל לומר
ראשי דברים, ושום פעם לא השלים לי. והיה לי בזה געגועים עזים
כמובן. עד שפעם אחת אחר הפצרה גדולה השלים לי סוד אחד,
והיתה שמחתי עד אין קץ. ומיני אז התחלתי לקנות בעצמי מעט
ישות, וכאשר נתרבתה הישות שלי כן נתרחק ממני מורי הקדוש,
וגם בזה לא הרגשתי. ונמשך זה כמו שלושה חודשים, עד שבימים
אחרונים לא מצאתי אותו בביתו כלל, בקשתיו ולא מצאתיו. אז
הרגשתי שבאמת נתרחק ממני, ונצטערתי מאוד, והתחלתי להטיב
דרכי. ובתשעה לחודש ניסן בבוקר מצאתי אותו, ופייסתי אותו
הרבה על הדבר, ואז שוב נתפייס כמקודם ממש, וגילה לי סוד גדול
וכולל במקוה שנמדד ונמצא חסר, ושמחתי עלתה למעלה ראש
כמובן. אמנם ראיתיו כמו מתחלש, ואני לא יצאתי עוד מביתו,
ולמחרת בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק שבק חיים לכל עלמא,
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אכי"ר. וגודל צערי אין להעלות על
הכתב, כי לבי היה מלא תקוה לזכות בחכמה ודעת כחד מן קמיא.
והנה נשארתי בעירום ובחוסר כל, ואפילו מה שקבלתי ממנו נשכח
לשעתו מחמת הצער הרב. ומיני אז והלאה דלו עיני למרום
בגעגועין וכסופין עד אין קץ, לא נתתי דמי לי אף רגע אחד ביום,
עד שמצאתי חן בעיני קוני וצורי יתברך ויתעלה, וזכות מורי
הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי, ונפתח לבי בחכמה העליונה הלוך
ורב כמעיין נובע. גם נזכרתי בחמלת השי"ת כל הסודות שקיבלתי
ממורי ז"ל. ברוך ה' שהחייני וקיימני. ומה אוכל עני כמוני להודות
לו יתברך, וגם מתחילה ידע יתברך את עניי שאין לי שכל ובינה
אפילו להודות ולהלל בשביל טובותיו העצומים, אמנם מי יאמר לו
מה תעשה ומה תפעל. ומורי הקדוש הנזכר היה מתפרנס ממסחרים
גדולים והיה מפורסם בכל העיר לסוחר נאמן, אבל בחכמת הקבלה
לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה, ולא נתן לי רשות לגלות
שמו".
 
 
 
 
 
 
בשנת תרפ"א (1921) אמר רבינו בעל "הסולם" לאשתו הרבנית, שחייבים
הם לעלות לארץ ישראל, באשר גמר את תיקון נפשו לגמרי, ואם לא יעלו
לארץ ישראל, אין לו עוד מה לחפש בעוה"ז ועליו להסתלק מן העולם. הם
ארזו בבהילות את חפציהם, ומרוב חפזון השאירו כמה מילדיהם בוורשא,
והילדים הצטרפו אליהם אח"כ. בתקופה הראשונה כאשר התיישב ברובע
היהודי שבעיר העתיקה, ניסה להסתיר את זהותו, וניסה להתפרנס
ממישלוחי יד שונים, אולם יהודים שהגיעו מפולין הכירוהו כדיין וכמורה
צדק, ע"כ לא הצליל להסתיר את זהותו. ובמהרה נתגלתה גדלותו, וידיעתו
הכבירה בכל מקצועות התורה, ועל כולם ידיעתו המבהילה בחכמת
הקבלה.
 
רבינו הקדוש שמע שיש בירושלים ישיבה של מקובלים, אשר היתה קרויה
ישיבת "בית-אל", וסקרנותו והתענינותו בהם היתה גדולה, אולם עד מהרה
התאכזב קשות, כי ראה שהם אינם מתיחסים אל כתבי האר"י הקדוש, כאל
כתבים עיוניים עמוקים, שיש לומדם באופן רציני עיוני, אלא גורסים את
הכתוב בהם, ובספר הזהר הקדוש, ללא הבנה כלל. וכשבא עימהם בדברים
התברר לו שאין הם מאמינים כלל, שהענינים הכתובים בספרי האר"י
ובזהר, יש בהם תוכן עיוני עמוק, וסדר נפלא, וחוקיות עקרונית, אלא
סבורים שאפילו האר"י הקדוש לא הבין בהם מאומה, רק קיבל אותם
מאליהו הנביא ללא שום התיחסות אינטלקטואלית מצידו, אלא כדוור
המקבל מכתב ומעבירו לתעודתו. וכששמע דברים אלו מפיהם, כעס מאד,
והחליט לפרסם את ידיעותיו ואת חכמתו אשר קיבל מן השמים בפומבי,
למען יראו שחכמת הקבלה היא חכמה אמיתית, ולא סתם גיבובי מילים
ח"ו. כמובן אשר אחר שהוכיח להם את שקריותם, החלו לעורר התנגדות
כלפיו, אולם הוא לא נרתע כהוא זה, ולא חשש מפניהם, כי האמת בלבד
היתה נר לרגליו. וכך כתב לתלמיד:
 
 
 
כתוב: "שפת אמת תיכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", כי לסוף אנשי
האמת המה המנצחים. וכו' אין בעלי הלשון יכולים להזיק אלא לבני מינם,
ונמצא הסער על ראש רשעים יחול, והאמת חי וקים, אינו נחלש מכל מיני
השקרים, אלא עוד מתחזקת על ידיהם, כמו שדה זרועה המתחזקת ע"י זבל
ואשפות, שזורקים אותם, וברכת השדה פרה ורבה על ידיהם ברצות
השי"ת.
 
 
 
עוד כתב למען הרגיע את התלמיד:
 
 
ותדע נאמנה, שעדיין לא היה מזמן האר"י ז"ל עד היום הזה, מי שיבין
שיטת האר"י ז"ל על שורשו וכו' והנה ברצון עליון יתברך, זכיתי
לעיבור נשמת האר"י ז"ל, לא מפני מעשי הטובים, אלא ברצון עליון,
שנשגב גם ממני עצמי, למה נבחרתי אנכי לנשמה נפלאה זו, שלא זכה בה
אדם מעת פטירתו עד היום, ולא אוכל להאריך בענין זה מפני שאין דרכי
בזה לדבר בנפלאות".
 
 
 
חבורה של תלמידים בני עליה התכנסה סביבו. הם הגיעו אליו במסירות
נפש בכל יום בשעה אחת אחר חצות, ולמדו עד אור הבוקר. הבולטים
שבתלמידיו: בנו כ"ק אדמו"ר רבי ברוך שלום אשלג. גיסו: הרב יהודה
הרש ברנדויין. הרב משה יאיר ווינשטוק. הרב דוד מינצברג. הרב משה
ברוך למברגר, הרב יצחק אגסי. זכר צדיקים לברכה. לאחר זמן נתמנה
רבינו כרבה של שכונת "גבעת שאול" במערב ירושלים, ותלמידיו
המסורים היו צועדים לילה לילה מרחק שעה הליכה מהרובע היהודי ועד
גבעת שאול.
 
בשנת תרפ"ו (1926) נסע רבינו ללונדון, ושם כתב את פרי עטו הראשון -
הפירושים "פנים מאירות" ו "פנים מסבירות" על הספר "עץ חיים" של
האר"י הקדוש. הוא ישב שם במשך כשנה וחצי ולא יצא את ביתו כלל,
ובמשך כל אותו הזמן כתב את פירושו. היה זה חידוש גדול בעולם
הקבלה, דעד אז לא נתפרסם על הספר "עץ חיים" פירוש כה שיטתי,
המציג שיטה בעלת עקרונות וחוקיות נפלאים ובהירים.
 
בשנת תרצ"ג (1933) הודפס הספר "מתן תורה" . ספר זה יצא בתחילתו
בצורת חוברות הדומות לעתון, כל מאמר שבו יצא בצורת חוברת נפרדת.
מלכתחילה בנה רבינו הקדוש כל מאמר בצורה מדעית המתאימה גם
לציבור החילוני. כוונתו היתה להסביר בטוב טעם את ההכרח שבקבלת
העבודה דלהשפיע על בסיס הדת, באופן שתתישב גם על דעתו של האדם
החילוני. אבל גם האדם החרדי בעל הנטיה לאמת, יגלה בספר זה אוצרות
חיים, כי כתובים בו כל יסודות הדת על דרך האמת.
 
באותה שנה החל רבינו לחבר את חיבורו הענק (בן שישה עשר חלקים
ויותר מאלפיים עמודים) הכולל לכל כתבי האר"י הקדוש - "תלמוד עשר
הספירות" . בחיבור זה קיבץ קטעים מכל כתבי האר"י, לא לפי סדר או זמן
כתיבתם, אלא לפי סדר השתלשלות המצבים הרוחניים בדרך סיבה
ומסובב:
 
 
 
א) עולם אדם קדמון המרומז בקוצו של יו"ד דשם הוי"ה.
ב) עולם האצילות המרומז ביו"ד דשם הוי"ה.
ג) עולם הבריאה המרומז בה' ראשונה דשם הוי"ה.
ד) עולם היצירה המרומז בו' דשם הוי"ה.
ה) עולם העשיה המרומז בה' אחרונה דשם הוי"ה.
 
 
 
ע"י ספר זה למעשה נפתחה חכמת הקבלה באופן מדהים
בפני הציבור,
 
 
כי ניתנה ההזדמנות לכל אדם להתרומם לגבהי המדרגות דהתגלות
האלוקות, מה שלא היה עד אז, כי עד גילוי זה היו שערי החכמה סגורים
ומסוגרים, ולא היתה אפשרות לכל אדם להשכיל ולהתבונן בענינים הללו,
כי היו סתומים מאד, וטעמם לא היה ניכר מתוכם, אבל ע"י גילוי עצום זה
מן השמים, יכול כל אדם לקנות את החכמה על כל שלביה, ממש כפי שיש
אפשרות לכל אדם לשחות בים התלמוד על כל סוגיותיו, או להתעמק בכל
נושא מדעי כלשהו.
 
במהלך מלחמת העולם השניה חווה רבינו הקדוש התגלות נבואית
שהעלה אותה על הכתב, ואנו מביאים אותה לפניכם:
 
 
 
" ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום, ואני תפלה, ואבך בכי רב כל
הלילה. ויהי בעלות הבוקר והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ
אחד לפני דמיוני, ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם,
מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגויותיהם נופלים לבקעה
גדולה מאד ויהיו לים של עצמות. והנה קול אלי: אני אל שדי
המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים, שלח ידך ואחוז
בהחרב כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה. ותלבישיני רוח ה'. ואחזתי
בהחרב, ותיכף נעלם אותו האיש והבטתי היטב על מקומו ואיננו, והחרב
ברשותי לקניני הפרטי. ויאמר ה' אלי: שא רגלך ולך לך
ממולדתך אל ארץ החמדה ארץ האבות הקדושים, ואעשך
שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך
בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה למען תרפא את שבר
האנושי בישועה של קיימא, ואת החרב הזה תיקח בידך ותשמור
עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך אשר כל הדברים
הטובים האלו יתקיימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש
נאמן כמותך למסור לו החרב הזאת, וע"כ עשו החובלים מה שעשו,
ומעתה כל מחבל אשר יראה את חרבי בידיך תיכף יתעלם ויתבער מהארץ.
ואסתיר פני כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי, והחרב שהיתה למראה
עיני דמיוני כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה
ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור
ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל ליבי: מי יתן ואקנה לכל
דרי העולם מאפס טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה' בארץ.
 
ואשא עיני והנה ה' ניצב עלי ויאמר אלי: אני אל אלקי
אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפני ותיראה
כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד
מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות, ועד כל המשך זמן
בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם כראוי
למעשה ידי להתפאר. ואראה ואשמח מאוד על הבריאה
הנהדרה וכל מילואה, והעונג והטוב אשר כל באי הארץ
מתענגים עליה, ואודה לה'. אז אמרתי לה': לפניך נעבוד
ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד, כי מאיתך לא תצא הרעות
והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף,
ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל
טוב, אין שום נפתל ועיקש בכל מעשי ידיך העליונים
ותחתונים יחד. ונמלאתי חכמה נהדרה ועל כולם חכמת
השגחתו הפרטית בתכלית. כל הלכתי והוספתי חכמה יום
יום ימים רבים שמונים ומאת יום.
 
בימים האלה עלה על ליבי לערוך תפלה לה' לאמר: הן נמלאתי חכמה
יותר מכל הקדמונים ואין דבר בעולם אשר יפלא ממני, אולם את דברי
הנביאים וחכמי ה' איני מבין כלום, גם השמות הקדושים ברובם לא
הבנתי, והרהרתי: הנה ה' הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין
החכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין. ובטרם אקרא
והנה ה' שורה עלי ויאמר: הן תראה חכמתך והשגתך למעלה
למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה, ומה שאלת
ממני ולא נתתי לך? ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה
שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, ושמחתי
בהתפארות רחבה, ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה': הלא עד הנה
לא שמעתי דבר על קיום גוויתי וכל הטובות והיעודים הגיעו לי מתוך
רוחניות בלבד ואליה הכל מיועד, ואם כן מה יהיה שבגלל איזה מחלה או
פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך, האם תשליכני מלפניך ותאבד את
כל הטובה הזאת או תענישני? וישבע לי ה' בשמו הגדול והנורא ובכסאו
הנצחי כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות, ואם אחטא ואם לא אחטא חסדו
וקדושתו לא יסור הימני לנצח. ושמעתי ושמחתי מאד.
 
ובמלאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל היעודים וההבטחות
שנועדתי מאת ה', ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון איך לדבר אל בני העולם
ולהביאם לחפץ ה' אשר הודיעני, ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם
הריקים מכל ודוברים סרה על ה' ועל בריאתו, ואני שבע והלל הולך ושמח
וכמו מצטחק על האומללים האלה, ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם
בליבי - יהיה מה שיהיה ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך
תפילה חמה לה', ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה, ולשון להועיל
את בני העולם האומללים להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם
שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, עכ"ז לא התאפקתי ושפכתי שיח
ותפילה חמה מאד.
 
ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי ועל דברי ויאמר
לי: מה אתה רואה? ואומר אני רואה ב' אנשים מתאבקים יחד, אחד חכם
ושלם בכל עוז, והשני קטן וטפש כמו קטן שנולד, והשני חסר הטעם הקטן
והחלש מפיל את הגבור והשלם. ויאמר לי ה': זה הקטן גדול יהיה. ויפתח
הקטן את פיו ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים כל צרכם, אמנם הרגשתי
בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי
כי ענה לי ה' ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה'. ויאמר
לי ה': קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קדמה, ונשאתי עיני וראיתי אשר
הקטן הלז ברגע אחד נתרומם והשוה עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין
היה חסר טעם כמקדם ונפלאתי מאד.
 
אח"ז היה דבר ה' אלי במחזה לאמר: שכב על צדך הימנית. ואשכב על
הארץ, ויאמר לי: מה אתה רואה? ואומר: אני רואה גוים ולאומים רבים
מאד מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם. ויאמר לי ה': אם תוכל
ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים אז אביאך אל
הארץ אשר נשבעתי לאבותיך לתת לך וכל יעודי יתקיימו על
ידך".
 
 
בשנת תש"ג (1943) החל בחיבורו הענק: פירוש "הסולם" על הזהר
הקדוש. הוא הקדיש את כל יומו לכתיבת פירוש זה, וכתב מעל שמונה
עשרה שעות ביממה. הוא אמר אז, שע"י הפירוש הזה יוכלו ללמוד את
הזהר כפי שלומדים חומש עם רש"י. עוד אמר - שמאה וחמישים שנה
לאחר חיבור פירוש "הסולם" ילמדוהו ילדים בתלמודי תורה. וכך כתב
אודות ביאורו זה:
 
" וקראתי הביאור בשם "הסולם", להורות שתפקיד ביאורי הוא בתפקיד
כל סולם, שאם יש לך עליה מלאה כל טוב, אינך חסר אלא "סולם" לעלות
בו, ואז כל טוב העולם בידיך. אמנם אין "הסולם" מטרה כלפי עצמו, כי
אם תנוח במדרגות הסולם ולא תיכנס אל העליה, אז לא תושלם כוונתך. כן
הדבר בביאור שלי על הזהר, כי לבאר דבריהם, העמוקים מכל עמוק, עד
סופם, עוד לא נברא הביטוי לזה, אלא עשיתי על כל פנים בביאורי זה, דרך
ומבוא לכל בן אדם, שיוכל על ידו לעלות ולהעמיק ולהסתכל בספר הזהר
גופו, כי רק אז תושלם כוונתי בביאורי זה".
 
 
מימון ההדפסה של פירוש "הסולם" נעשה ע"י תלמידי רבינו במסירות
נפש, כי הימים היו ימים קשים, ימי השואה באירופה, ימי השילטון
הבריטי בארץ ישראל, ימי מלחמת העצמאות, בימים ההם לא היה מה
לאכול, ובכל זאת השיגו תלמידי רבינו כספים, ע"י שמכרו את כל אשר
להם, וע"י שלוו הלוואות ענק. בשנת תש"ו לקה רבינו בשני התקפי לב
קשים מאד, אבל הוא לא הרפה מעבודתו החשובה. הוא אמר אז שיסיים
את עבודתו ויהי מה.
 
בה' באייר תש"ח (1948) כאשר הוכרז על כינונה של מדינת ישראל, באו
לבשר על כך לרבינו הקדוש. וסיפר בנו אדמו"ר הרב"ש שמעולם לא ראו
על פניו איזה מבע חיצוני של התרגשות כי הסתיר הכל פנימה, אולם כאשר
בישרו לו על ההכרזה ניכרה התרגשות גדולה מאד על פניו הקדושות,
ואמר: "אכן הרגשתי הרגשה של יום טוב, זוהי אתחלתא דגאולתא (תחילת
הגאולה), ואין ספק אשר כינונה של המדינה לא יתבטל עוד לעולם ועד".
עוד אמר:
 
ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד.
 
ופירוש הדבר: אשר למרות שמצד נתינת הקב"ה, אזי יש כאן ודאי הוכחה
גדולה בפועל לאהבתו אותנו, כי לאחר אלפיים שנות גלות החזירנו לארץ
מכורתינו ונתנה לנו, מ"מ בכדי שאנו נקבלה לידינו הרי אנו צריכים לעמול
קשה לתיקון עצמינו. א) מפני שאין עצמאות מדינית ללא עצמאות
כלכלית, וזו לא תיתכן אא"כ יקבל עליו הציבור את העיקרון של "ואהבת
לרעך כמוך". ב) כל זמן שהרוחות הנושבות בארצינו הן רוחות של אומות
העולם, הרי מן הצד הפנימי, אין כאן כלל עם ישראלי שיקבל את הארץ
הזאת, אלא עם נוכרי בלבד. ואת אותו הכלל אמר גם לגבי הגילוי הגדול
של פירוש "הסולם", דזוהי ודאי נתינה נפלאה מצד השי"ת, אבל עד שאנו
נשכיל לקבל מתנה זו יעבור זמן, כי אנו צריכים לקדש ולטהר את עצמינו,
בכדי שנהיה ראויים לגילויים הגדולים הללו.
 
רבינו נפגש עם מנהיגי הציבור דאז, בין השאר נפגש מספר פעמים עם דוד
בן גוריון ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, עם ברל כצנלסון
שהיה ממנהיגי תנועת העבודה, עם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק
(אשר ביקש להתקבל כתלמיד אצל רבינו), עם זלמן שזר שהיה נשיא
מדינת ישראל. הוא נפגש עם אותם מנהיגים כי רצה לשכנע אותם להנהיג
משטר סוציאליסטי, שיהיה על בסיס חוק התורה - "ואהבת לרעך כמוך",
כי סבר שאם ענין זה יהיה מסודר על פי חוקי המדינה, יקל אח"כ להעביר
את כלל האומה לפסים אמיתיים של אהבת הבורא ג"כ. אולם מאמציו אלו
לא נשאו פרי, ואמר כי עדיין אין הזמן מתאים ובשל לכך.
 
בשנת תשי"ג (1953) סיים רבינו את כתיבת פירוש "הסולם" על הזהר
הקדוש, החיבור תפס עשרים ואחד ספרים. השמחה היתה רבה וגדולה, אין
לשער ואין לתאר. רבינו ערך אז סעודת הודיה במירון, ובא נשא נאום
חוצב להבות אש, ובו אמר חד משמעית, אשר הגילוי הגדול של ספר הזהר
מורה על כך שאנו בדורו של מלך המשיח, וע"י ספר הזהר, יוכל עם
ישראל להכין את עצמו כראוי לגאולה השלימה ולביאת המשיח.
 
לאחר מכן החל מצבו הבריאותי להדרדר יותר ויותר, הוא הרגיש שהגיע
זמנו להאסף אל אבותיו, וע"כ ערך נסיעה אחרונה לצפת ומירון, ושם ערך
סעודה גדולה. אף אחד מתלמידיו לא הבין שזוהי למעשה סעודת הפרידה
שלו מהם. ביום פטירתו, יום הכיפורים שנת תשט"ו (1955), ציוה להקדים
את התפילה בשעתיים, וכשהגיע שליח הציבור למילים "אורך ימים
אשביעהו ואראהו בישועתי", יצאה נשמתו הקדושה והטהורה ודבקה
בכור מחצבתה, בהיותו בן שישים ותשע בלבד. תלמידיו לא יכלו להשלים
עם האבידה הגדולה הזו, וכאבם היה גדול מנשוא.
 
 
 
 
 
המקובל האלוקי רבי ברוך שלום אשלג זצ"ל -
מישם העקרונות של רבינו בעל "הסולם"
 
 
לאחר כשבועיים הוכתר בנו הבכור רבי ברוך שלום כממלא מקומו
וכאדמו"ר. רבי ברוך שלום או בקיצור הרב"ש, למד אצל אביו הקדוש
וירש ממנו את מלוא דרכו הרוחנית. הוא היה דבוק ומחובר עם אביו
הקדוש בליבו ובשכלו, ולא זזה ידו מתוך ידו כל שנותיו. ע"כ קנה ממנו
את כל יסודות חכמת הקבלה, וכן את העקרונות של עבודת ה' האמיתית.
 
הרב"ש הקים בית מדרש בבני ברק והעמיד תלמידים רבים. את שיעוריו
אמר במשך יותר מארבעים שנה מן השעה שתיים לפנות בוקר ועד השעה
שש בבוקר, וכן אחה"צ מן השעה ארבע וחצי ועד השעה שמונה וחצי.
ס"ה לימד כל יום שמונה שעות לפחות, כשהוא מפתח מאד את הלימוד
בספרי אביו. האטמוספירה בבית מדרשו של הרב"ש היתה אטמוספירה
של עבודת ה' אמיתית, ממש כפי שהיה בחצרות חסידים קדומים. אצל
הרב"ש לא שיחקו במשחקי שקר של כסף וכבוד, לא חיפשו להתיפיף
בעיני אחרים, אלא חיפשו דבר אחד - לקנות חיבור עם בורא עולם.
 
אצל אדמו"ר הרב"ש לא ראינו אנשים מרחפים בדמיונות ובאשליות, הוא
דאג בראש ובראשונה שכל תלמידיו ילכו לעבוד, כפי שהוא עצמו נהג
שנים רבות - עבד בבנין, בכתיבת מזוזות, ובפקידות. והיה זה מב' סיבות
א) בכדי שיביאו פרנסה לביתם, ולא יחיו על חשבון אחרים. ב) בכדי
שתהיינה שתי רגליהם על האדמה, ולא ירחפו בדמיונות. זאת ועוד - הוא
דאג שכל תלמיד ידע בדיוק את מצבו, ולא ישלה את עצמו, וידמין כאילו
הגיע למדרגות רוחניות, שעדיין אליבא דאמת הוא רחוק מהן. תלמידיו היו
מכל גוני הקשת של החברה הישראלית, חסידים וליטאים, אשכנזים ובני
עדות המזרח, חובשי כיפות סרוגות ובעלי תשובה. וכולם יחדו חברו
בצותא למשימה הגדולה הזאת של "ואהבת לרעך כמוך" וכן "ואהבת את
ה' אלקיך".
 
הרב"ש הסתלק לחיי העוה"ב בה' תשרי תשנ"ב (1992), והותיר אחריו
תלמידים רבים. כמה מן התלמידים פתחו בית מדרש עצמאי, תוך שכל
אחד ממשיך את דרך רבו לפי מה שקיבל. כל אחד מן התלמידים הנ"ל
משך אחריו אנשים רבים מאד, עד שהמצב כיום הוא אשר
אלפים רבים של אנשים כבר אימצו את דרכו של
רבינו בעל "הסולם".
 
 
 
 
טואול - אתרים באינטרנט